והנה אני מתחילה
פאוזה
עוד מעט אני מסיימת את השלב הראשון בחיי. אחלו לי הצלחה. השלב בו סיימתי להיות ילדה והנה אני חייבת להיות מבוגרת, לקחת אחריות על עצמי
אני אספר פה משהו קטן על עצמי, אני בדיכאון, הנה אמרתי את זה, הכרזתי.
זה לא מפתיע, זה לא . כבר ידעתי זאת מזמן, והנה עכשיו אמרתי.
עוד מעט אני מסיימת את כתה י"ב, 18 כבר היה לי מזמן.
לא מסוגלת לחשוב קדימה, על העתיד, צבא? -לא מתאים לי, שירות לאומי? -מה פתאום..
זה כל כך קשה ומתסכל, שאני לא יכולה והם כן, אתם כן. כולכם יכולים הכל ואני לא יכולה כלום.
אין לי באמת מילים לתאר, אין לי מילים לדבר, רק לשתוק אני יודעת, אנשים כבר לא יודעים מה לעשות איתי, איך לדבר איתי..
"השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שבי,
השתיקה שלי, זה הכאב הכי כואב אצלי"
אני מנסה לכתוב וזה לא מובן, אני קוראת דברים שכתבתי ומנסה בדיעבד לעבד את זה, לנסות להבין מי זאת הילדה הזאת, מה היא? ואיך לעזור לה, אבל אני לא יכולה. אני מנסה, לפעמים, ולפעמים אני מוותרת מראש.
ואיך שהם מסתכלים עלי, מנסים לחדור לתוכי ואני מתחמקת מהמבטים האלה, מה אני בסך הכל רוצה,
רגע מאושר, לדעת שימחה אמיתית מהי.. מתי בפעם האחרונה חייכתי באמת ולא איזה חיוך מזויף.. שכבר בא אליי אוטומטית, כמו רובוט, לא אני מחייכת, כי אין לי על מה.
הלוואי והייתי שמחה, הלוואי והיו לי מילים לתאר.
האני האחר מדבר.
נ.ב
אני לא יודעת מה עובר עליי, למה אני פותחת בלוג, אני באמת לא מעוניינת שאנשים זרים יקראו את מה שיש לי לומר- בעיקר כי אין לי משהו חשוב לומר.
כתיבה לא עוזרת לי להתגבר על זה שאני לא מדברת.. ובטח שלא כתיבה כזאת, מה זה עוזר בכלל שאני כותבת בלוג? זה לא מחליף דיבור ולא מחליף את המחברת שלי, שנמצאת איתי תמיד ואותה הכי קל לעדכן.. בשביל מי אני כותבת כאן? בשביל אף אחד.. אז למה..
למה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
