אני כ"כ שונאת את עצמי...
אני לא טובה בשום דבר, התעודה שלה היתה טובה, לא יותר. אני מנגנת בסדר. אני לא פופולרית במיוחד. אין לי שום תכונה שמייחדת אותי, שום דבר שאני יכולה להתגאות בו.
אני מרגישה מרוחקת את מכולם, יש לי הרגשה כזאתי שכאילו כולם יותר טובים ממני ואני לא ראויה להסתובב איתם ומצד שני אני מרגישה נעלה מכולם. אף אחד לא מבין אותי, אני לא יודעת עם מי לדבר, כולם עסוקים בחיים שלהם ואין לי אף אחד שאני יכולה לנהל איתו ממש שיחת נפש. יש לי כ"כ הרבה מה להגיד אבל אני לא מצליחה להוציא את זה, לא לחברים שלי וגם לא בבלוג. בגללי העדכונים האחרונים שלי היו שאלונים שבועיים, אני פשוט לא מצליחה להוציא את הרגשות שלי החוצה.
אתמול והיום היה ממש מוזר.
אתמול דיברתי עם מיכל, זה היה ממש מוזר. אני כ"כ מתגעגעת אליה, אבל ממש. היא היתה הבנאדם הראשון שפגשתי שממש הבין אותי, אבל באמת. זו היתה שיחה ממש שיטחית והיו גם כמה רגעי שקט אבל יכלתי להרגיש שגם היא מתגעגעת אלי. באמת שהדבר שאני הכי רוצה לעשות זה לראות אותה. היא ממש חסרה לי.
היום אחרי שקיבלתי את התעודה המשעממת שלי שגרמה לי להרגיש כמו עוד לבנה בקיר הלכתי עם חברים לאלונים. בעקרון כל מה שעשינו זה לשחק במתקנים של מקדונלד (עד שהעיפו אותנו) ולקבץ נדבות. "הלהקה" קיבלה 3 שקל ומשהו אחרי שעתיים בערך של נגינה ואני בינתיים סתם
חשבתי על הרבה דברים. הצלחתי להבין את הרגשות שלי בהרבה דברים שזה כבר טוב.
זהו בערך. היה די משעמם... לא מצאתי דיוידי של הופעה של פינק פלויד
the child is grown
the dream is gone
i had become comftarbly numb
בבלוג זה
בכל הבלוגים
