החיים שלי הם זבל אחד גדול.

דודים שלי ואח שלי שונאים אותי,

כולם באים נגדי, ומי שנשאר לטובתי זאת אחותי הקטנה ואבא שלי.

אבל למרות הכל גם אבא שלי לפעמים מאשים אותי בהכל.

יש לי חברות מדהימות שאף פעם לא ראיתי, ויש לי חברות נבלות

שכן ראיתי. החברות הטובות שלי תמיד היו לטובתי.

אבל לעולם לא יכולתי להודות להם על זה. אז הפעם באמת :

תודה לכן! על הכל,

על הרגעים שהייתם איתי, ועל הרגעים

שתמתכם בי. הרגעים הקשים,

והרגעים הקלים והטובים. אני מקווה שלעולם לא תעזבו אותי,

או תריבו איתי ותהיו נגדי והכי הכי אני לא רוצה שיקרה =

שתשנאו אותי!

אני יודעת שאני מגזימה אבל מה לעשות אני הילדה הטיפשה,

המפגרת, המכוערת, המטומטמת, החסרת שכל, החוצפית, השלוכית.

נמאס לי כבר. מתי מישהו מהמשפחה שלי יאהב אותי חוץ מכמה דודות.

כל הדודים במשפחה שלי הם בנים. וכל הבנות? הם קטנות.

נמאס להיות הילדה "הבוגרת" שאסור לה לבכות. שאסור לה להתנהג כמו שהיא רוצה.

שתמיד צריכה לשמש כדוגמא. שתמיד חייבת לעשות כל מה שאומרים לה.

שהיא משחקת עם דודים שלה (שיש 1 או 2 שאוהבים אותי) כועסים עלי למה אני עושה "בלגן".

בבקשה. תעזרו לי מה אני צריכה לעשות? ודי עם התגובות שאחריהן יש:

מוזמנת. אני מבקשת ממכם. בבקשה, תעזרו לי. מה אני יכולה לעשות כדי שיאהבו אותי?

מה אני צריכה לעשות חוץ מלהתעלם? זה שמקללים אותי אומר שאסור לי להחזיר?

אני הילדה הקטנה המתבגרת. שמותר לה ~ כלום.

סליחה על הפוסט ההיסטרי והעצוב הזה. אז תוכלו לעזור לי? מקווה שכן.

שלכם לתמיד, הילדה המתבגרת.