אני יודעת מה הכיוון שלי בחיים, וזה כל כך לא הולך להיות מה שכל הסביבה מצפה ממני שאהיה. למשל, בארוחות משפחתיות תמיד הולך אותו הסיפור. אבא שואל, "נו, יש לך כבר כיוון מה את עושה אחרי בית הספר?”

ואני יודעת שאם אגיד את מה שאני רוצה להגיד אסיים את הערב עם מזלג בעין. אך בכל זאת אני אומרת שאני רוצה לכתוב. “נו, אתה יודע... להיות סופרת...” והם, אחרי שנאחזו בתקווה הקלושה שאולי דעתי השתנתה, נאנחים ונועצים מבט בצלחות שלהם, מאוכזבים וממורמרים. אני יודעת שהם אוהבים אותי ורוצים שיהיה לי טוב בחיים, שלא אחיה שקועה בחובות ותקועה בעבודה מסריחה שלא תואמת לכישוריי. 

ריאליטי בום.

הנה אני פה, 8 שנים אחרי שנכתב הקטע, ממש בבלוג הזה (הפוסטים של 2009 שמורים במערכת, אך למען הפוסט הזה אצטט חלק מהם). הייתי בטוחה שישראבלוג ימחק אותו מחוסר עדכון! אבל, בורא עולם כפרעליו רצה לתת לי משהו לחשוב עליו כל כיפור, אחותי מצאה אותו ושלחה אליי מיד.

אני מוכרחה לחלוק שישבתי מול הבלוג עם דמעות בעיניים. מי זאת הילדה המתוקה הזאת ולאן היא נעלמה?

אני לא רוצה לעבור לארץ המבוגרים המשעממים.

למרבה הצער, אינני יכולה להתנגד לכך. אני כבר לא כזאת עולה חדשה, אני משתלבת מהר ולומדת מהר מאוד את החוקים והכללים שם. יודעים למה? כי כדי לשבור חוקים, צריך לדעת להכיר אותם. ואני רוצה לשנות.

יש לי חזון.

בחזון אני רואה את (זוג חברים שכבר מזמן לא ביחד) בעוד עשרים שנה, עדיין רבים על מאפה ונוגסים אחד לשני באוזניים. אני רואה את (עוד זוג, היא כבר נשואה לאחר) עוד הולכים שלובי ידיים ברחוב. אני עוד רואה אותי קופצת על (החבר מגיל 17) בחיבוק שובר לסתות בשילוב הרגליים על המותניים שלו. עכשיו תגידו לי, איפה ראיתם מבוגרים עושים את זה? עזבו את העניין של לנגוס באוזניים ולחבק בפסיכיות- אני בקושי רואה זוגות מבוגרים מחזיקים ידיים! לאן נעלמו ביטויי הקרבה? לאן נעלם החשק לחיות?

מה שאני רואה עכשיו, זה אנשים צעירים בני שלושים, שכל החיים עוד לפניהם, כורים לעצמם את הקבר בגלל לחץ מטורף מהעבודה ובגלל המירוץ המתמיד אחרי הכסף. טוב, אלה החיים ואני לא חכמה מספיק כדי להתחיל להטיף על כלכלה ודברים כאלה. אבל אני מספיק מפגרת כדי להגיד לכם שתשתחררו. אני רואה ילדים בגילי טבולים בפוזת רצינות ומפגינים בגרותיות מזויפת עגומה שואבת שמחת חיים.

תשתחררו!

יש לכם את כל החיים להיות רציניים ומשעממים, ע-כ-ש-י-ו זה הזמן להשתגע ולעשות שטויות, לפני שתהפכו לתושבי קבע בארץ המבוגרים, ושם יש להם חוקים מאוד נוקשים בנוגע למה זה כיף.

פתאום, לפני כניסת כיפור, בבית של אבא ואמא, מול אותו מחשב מקרטע (בבקשה תגאלו אותו מייסוריו), רוח העבר שלי התגבשה לצידי.

התחלתי לבקש ממנה סליחה.

סליחה, שעבדתי כמו חמור מהרגע שהעיפו אותי מלימודי סיעוד.

סליחה, שהלכתי ללמוד סיעוד אחרי צבא במקום להיות נאמנה להבטחות שלי לעצמי. היקום הבהיר לי טוב מאוד שמקומי לא שם, וכמו חץ מקשת חזרתי לחיקו של בן זוגי אחרי שני סמסטרים.

סליחה, שלא כתבתי מאז. שום כלום. אפילו לא סטטוסים בפייסבוק. סליחה שבקושי פתחתי ספר.

סליחה שהמשכתי ללכת סביב, ומצאתי את עצמי לומדת ועובדת בעבודה פיזית קשה, מטפלת באנשים, מקשיבה, מעודדת אותם ללכת אחרי חלומותיהם בלי להקשיב לעצותיי שלי.

סליחה ששכחתי להנות מהרגע. שבמקום טיול שאחרי צבא, הייתי בתקופת מבחנים. במקום לחגוג עם החברים הלכתי לישון כי מחר יש משמרת, ובימי חופש פשוט לרייר על הספה כי אין לי כוחות להצטרף לישיבות.

כתבתי מכתב תלונה לאלוהים, שבו פירטתי את כל טעויות הבריאה שלו מכף רגל ועד האיבר הזה שלא קיים אצלי, בתקווה שהוא ייקח את תלונותיי בכובד ראש ואולי יתקן משהו בעולם שיצר.

...

8. נרגילות, סיגריות, סמים ואלכוהול- (כמה לא רוסי מצידי להכניס את הערך האחרון לרשימה) אלה דרכים מאוד נחמדות ומועילות להשמדת הטעויות שצוינו בערך מספר 7, אך לרוע המזל גם אנשים שאהובים עליי נמשכים לרעל הזה והורגים את עצמם מבפנים בעיוורון ובטמטום. על כן אני חושבת שעליך לחשוב על דרך מהירה יותר לתיקון טעות מספר 7, כמו שליחת מלאכים שיירו בהם בשעה שהם ישנים וחולמים על מושיק אעפיה וטייצים. לא הייתי רוצה שאנשים שיכולים להועיל מאוד לעולם ימותו טרם זמנם בגלל הרעלה ממשהו שלא היה מיועד להם כלל.

נניח בצד את האנטי האיום שהיה לי נגד ערסים ופרחות. חצי שנה אחר כך התגייסתי לצבא כלוחמת ושירתי עם אותם האנשים שאהבתי לתעב. נו מה, רובם בני אדם סך הכול.

אני האדם האחרון שאפשר לומר עליו שהצליח להתרחק מכל הנ"ל בסעיף 8. כמו שבעלי לעתיד אוהב להגיד עליי, "חלאס להיות לחוצה על הפייסל, טינאייג' ג'אנקי... ותפסיקי לשתות את כל הבירה בבית." זה לא שמכוונים עליי אקדח ואומרים שאם אני לא אוריד ראשים יירד הראש שלי!

ובכל זאת...

סליחה שנעשיתי הקלישאה שפחדתי להיות.

עובדת קשה, חוזרת הביתה, מנקה, מכבסת, מאכילה את החתולה, בירה פייפ ולישון.

אהבה זה להתרגש מכל סימן חיים ממנו, כולל הודעות ושיחות טלפון למיניהן. זה כשהידיים רועדות והלב פועם בהתרגשותיות יתר. אני מכריחה את עצמי לענות בצורה קבועה ומהירה, כי אם אני לא אעשה את זה אני פשוט אשאר עם המכשיר צמוד לאוזן כשאני חושבת לעצמי "איזה קול סקסי יש לו כשהוא אומר הלו...”.

ויש לו קול סקסי כשהוא אומר "הלו".

אני מתחתנת במאי, ולא עם אותו אחד. אני מבקשת סליחה כמובן מעצמי לפני שהכרתי את בעלי לעתיד, את החבר הכי טוב שלי ובן זוגי ל7 וחצי השנים האחרונות. קצת אחרי שכל זה נכתב הוא נפרד ממני. חצי שנה אחר כך, הכרתי את ארוסי.

אז סליחה אולי, שלא הכרתי אותו קודם לכן. או שבעצם, סליחה שנתתי לסרטי דיסני להשפיע עליי כל כך. סליחה שלא הקשבתי לחברותיי שאמרו לי שזה נשמע מושלם מדיי... ואולי, דווקא פה, אני לא רוצה לבקש סליחה בכלל. זה היה אמור לקרות.

כל מה שביקשתי עליו סליחה היה אמור לקרות.

תודה לך, רוח של עצמי מהעבר, שמסתכלת עליי בעיני עגל ולא מבינה איפה נעלמו התלתלים (עשיתי החלקה, תתמודדי). תודה לך שאת מזכירה לי איזה ניצן הייתי, לא מודעת לכוחותיי בגרוש.

הצלחתי לבקוע, להתמודד עם פרידה, לעשות צבא (קרבי!), לצאת עם מקצוע אחרי שהאקדמיה העיפה אותי.

ויותר מהכול, תודה שהמשכת לשמר את הקסם שלי בין קירות בית הוריי. כי לפני חודשיים, שוב בהשראת אחותי, נרשמתי ללימודי כתיבה. לא שכחתי מי את, רק צברתי חוויות.