אני שואפת מלוא ריאותיי אוויר של סתיו.

יש התחדשות בהתקררות הזו.

הריח של העלים הנרקבים מעורר משהו ישן, שובב.

משהו אופטימי ותמים,

שאני מאמינה שנמצא שם תמיד ורק מחכה להזדמנות להרים את ראשו.

מודה אני לבריאה על כל נשימה שאני זוכה למלא בין צלעותיי.

תודה על רגש.

תודה על היכולת להכיל את השמחה הטהורה ביותר, לצד אבל עמוק ודביק.

תודה על דמעות (צחוק ועצב).

העולם במה והכל תסריט מחורבן כתוב מראש.

אז איך

איך

אני מצליחה למצוא את עצמי מוקסמת

מהדברים הקטנים והמטופשים?

יש לי כוח על.