כפי שהבטחתי,אני כותבת על הסופ"ש שיעלוש ואנוכי החלטנו לקחת כדי לפנדרק ת'צמנו ות'ארון בגדים שלנו בת"א.

היום שלי התחיל בבנק כשאספתי את הכרטיס בנקט צעיר שלי (כדי שיהיה לי איך להוציא את הטיפונת כסף שהיה לי בחשבון) ולאחר שראיתי שיש מצב שאני אאחר טרחתי להרים טלפון להודיע שיש מצב שנצטרך לקחת אוטובוס אחר במקום האוטובוס שרצינו לקחת.
בסופו של דבר,אני הגעתי לפניה ולא רק זה מצאנו מונית שעלתה לנו פחות והורידה אותנו איפה שרצינו.
אחרי שנפרדנו מאבא של יעל והתמקמנו במונית נסענו.
במונית עצמה ישבה לידנו בחורה צעירה וג'ינג'ית עם המון המון נמשים שמסתבר שהיא קומונרית בנוע"ל (ועפ"י מיקמיק אולי גם הקומונרית החדשה שמגיעה במקום מאיה). לפניה ישב ערבי עם גורמטים שגרמו לנו לתהות WTF..לצורך קטע בהמשך נקרא לו מוחמד.
בזמן הנסיעה יצא לנו להסתלבט הרבה על מוחמד (כמובן שזה היה בין משפט למשפט של יעל על כפירוש קושקושון שלה).
הגענו לת"א והורידו אותנו במרחק של משו כמו 20 דק' מהדירה של אבינועם (הדוד שלי) אבל כמובן באופן צפוי לחלוטין,לקח לנו שעה הליכה ולפחות 4 שיחות טלפון לדוד שלי,לסבתא שלי ולסבא שלי כדי שנתמצא במקום..כשהגענו סופסוף מול הדלת של הדירה נתקלנו במכשול הגדול מכולם: איך לעזאזל פותחים את הדלת?
כמובן,ברוב חוכמתי הגדולה טרחתי לשלוח לדודי היקר את הSMS שייכנס לספרי גינס בתור הSMS הכי דפוק במאה 21 והוא "איך פותחים את הדלת?"
בדיוק 3 דק' לאחר מכן יעלי,גאונת הדלתות הפרטית שלי,הצליחה לפענח את מסתורי הדלת האימתנית ופתחה אותה..התמקמנו בדירה והתרווחנו ואחרי רבע שעה של מנוחה יצאנו לכיון עזריאלי (כמו שאני אוהבת לקרוא להם "אהוביי").
הלכנו לנו בעקבות השלטים וההנחיות של הדוד שלי ("תמיד תחפשו את העזריאלי באופק ואז תדעו שאתן בכיוון"- קלישאתי בטירוף...).
הגענו לכיכר המדינה. כמובן שלא ידענו שזה כיכר המדינה וראינו את החנות האידאלית עבורנו-חנות של רשת "אינטימה" שמכילה בתוכה כמובן מגוון רחב של תחתונים אז נכנסנו. לא הסתכלתי על המחירים לא כלום ישר הלכתי למדוד לי חזייה להנאתי. {כמובן שהמוכרת הייתה חייבת לזלזל בידיעותיי על מידות החזה ש-ל-י ולצחוק לי בפרצוף..זונה!} לאחר שמצאתי לי את החזייה האידאלית ניגשתי לקופה ושאלתי כמה זה עולה המוכרת אומרת לי בעזות מצח "500 שקל..ויש לנו 20% הנחה על חזייה שנייה" (או משו בסגנון..אני לא סגורה על ההנחה) אני קיבלתי ת'שוק של החיים שלי,הרגשתי כיצד הזיעה במהירות חוזרת אליי מרוב לחץ,החטפתי מבט ליעל וברחנו משם כל עוד כספנו בארנקנו...
לאחר מכן המשכנו לבהות בחלונות ראווה של החנויות במקום המחוץ לעולם הזה (שלא שייך בכלל למצב הכלכלי של המדינה האומללה שלנו..זה שייך למאית אלפיון הממש ממש עליון) והגענו לאיזשו צומת לא רחוק מעזריאלי.
יעל הצביעה על מגדל כלשו ועושה לי "אנחנו בכיון הנכון,הנה עזריאלי" וכיון שאני יודעת לזהות את "אהוביי" מכל מקום שאלתי אותה אם היא בטוחה...וככה התנהל הדיאלוג שלנו במשך 5 דק' לאחר שסיימנו לחצות את הכביש והסתכלתי שמאלה ומה אני רואה? את מגדלי עזריאלי האמיתיים! אז חצינו חזרה והלכנו לכיון המגדלים.
בשעה טובה ומוצלחת (ובאמת לקח לנו שעה להגיע) הגענו אל המגדלים...היינו רעבות אז נגררנו למקדונלדס (שכרגיל היה מפוצץ אנשים) וקנינו לנו לאכול..לאחר משימת האוכל הייתה לנו משימה חדשה: למצוא מקום לאכול. אחרי רונדלים של משו חצי שעה מצאנו לנו בקומה למעלה מקום ל2 אנשים וישבנו שם לאכול.
עשינו עוד סיבובון ברחבי עזריאלי למצוא לנו כל מיני שטויות לקנות (ולא קנינו שם כלום בסוף) ואז החלטנו ללכת לדיזינגוף סנטר.
לשם לקחנו מונית (שעלתה לנו 30 שקל,דבר שהדוד שלי אמר עליו אח"כ שזאת פשוט גנבה) שנהג שם היה ממש נחמד ונתן לנו טיפים לאיפה ללכת ואיפה לחפש חנויות לעשות קניות בו.
הסתובבנו,עשינו קניות (אניבמיוחד) ואז המשכנו לשנקין.
הלכנו את הרח' של קינג ג'ורג' עד לשנקין והסתכלנו שם על כפכפים מעץ בשביל יעלה.בסוף היא נפלה על החנות הכי יקרה וקנתה ת'נעליים שלה ב100 שקל (אחרי ששיגעה את המוכר כמו שצריך).
בעודנו קונות ליעל את הנעליים את מי אנחנו רואות מכל האנשים? את אדון מוחמד. לאחר ציחקוק קל עליו קיבלתי טלפון מדודי היקר שהוא בא לאסוף אותנו והוא מזמין אותנו לארוחת ערב ושהוא יהיה באיזורנו בעוד כרבע שעה.
עד שהוא הגיע יעל קנתה לאח שלה חולצה של גווארה (ועד עצם היום הזה היא לא מבטאת את שמו נכון).
כשהוא בא לאסוף אותנו הוא הציע לנו ללכת ל"ג'ירף" מסעדה איכותית שיצא להכיר אותה כשחגגנו לסבא שלי את יציאתו לפנסיה.בסופו של דבר הגענו לשם התיישבנו,אכלנו,התפוצצנו (יש להם קינוח ב-ס-ט) וחזרנו לדירה.
יעל ואני התמקמנו בחדר/סלון,סידרנו לנו ת'מיטות ואני נרדמתי מאוד מהר בעודי שומעת אותה מתקשקשת לה עם כפיר.
בוקר למחרת התעוררנו לבטן ריקה,בית ריק ושטר של 100 שקל על השולחן עם מכתב מהדוד שלי.
חלק מהכסף הוקדש לקניית ארוחת בוקר,אז הלכנו לבית קפה ברח' רמז (ושילמנו מחיר בעע על אוכל שאני אישית לא הכי אהבתי.לא היה את מה שרצינו אז אז הסתפקנו בשוקוצ'ינו שלנו ובאצבע וניל) משם המשכנו חזרה לדיזינגוף סנטר,שם בילינו את כל היום שלנו כי לא היה לנו כוח להזיע. היה שוק אוכל שרציתי לקנות בו קוסקוס לצהריים אבל הם אמרו שהוא מקולקל.אז הלכנו לאכול במקום שנקרא "שניצל איילה" שם קניתי לי כמובן שניצל וצ'יפס ונתתי ליעל את הגזוז שלי (אני לא אוהבת מוגז).הדוד שלי התקשר להודיע שהוא בא לקחת אותנו לרחובות ושנחכה לו במיקום זה וזה ואז הוא הגיע ונסענו לרחובות,לסבא וסבתא שילי.שם פגשתי את לֵלי בֵלי אחותי-אהובתי (היא האחות הביולוגית שלי למי שלא הבין) ועשינו השוואת קניות וכמובן שנתתי לה את המתנה שקניתי לה.
לאחר כשעה של הסתלבטות התארגנו ונסענו לאכול בים בשקיעה.
חזרנו הבייתה מלאות חול,רטובות,שבעות ושקסיות לחלוטין עם טיפונת צבע (מסתבר שכן תפסתי טיפה שמש).התקלחנו ואז יעל ואנוכי פרשנו לנו לחדר שלנו,היא דיברה עם כפיר ונרדמה ואני ראיתי טלויזיה ואחרי בערך רבע שעה אחרי שיעל נרדמה נרדמתי גמאני.
אזהרה:כשאיולי וגולי חולקות מיטה זה דבר מסוכן מאוד! עלולים לצאת עם סימנים כחולים!
לאחר מכן בשבת בבוקר התארגנו ונסענו חזרה לעיירת הפיתוח הנחמדת שלנו שבה לא כזה קל ללכת לאיבוד.

הנה הסיפור מנק' הראייה של יעלי

זייהו להפעם,
אוהבת
איולי