אתמול לפני שנה,ברחתי לכאן...פגועה,מלקקת את הפצעים שלי ואת החטאים שלי,חסרת ביטחון עצמי,בתת משקל עד מצב שבו לא יכולתי להסתכל על עצמי ובטח שלא יסתכלו עליי. הייתי אומללה במלוא מובן המילה. עכשיו,שנה אחרי זה,כפי שצוין בפוסט שפורסם לפני שבוע וחצי בערך אני בחורה אחרת. שלמה עם עצמי,עם ביטחון עצמי שהוא 5 ס"מ מעל גובה הדשא,שוקלת במשקל אידאלי ובמצב לאהוב את עצמי על איך שאני נראית. אני כבר לא אומללה. "האמת שכן,מגיע לי על זה כפיים... להיות מסוגלת להיות בקשר טוב עם הבנאדם שנתן את המכה האחרונה שהשאירה אותי מתחת לקרשים אבל שעזר לי להבין מי הייתי עד אז...בנאדם שלקח לי חצי שנה להתנער מכל רגש כלפיו" זה מה שאמרתי היום לנורה יקירתי (שאגב,חזרנו לדבר באופן קצת יותר שוטף) ואני חושבת שזה מסכם את זה. פוסט הפתיחה הגדול שנכתב לפני שנה ויום
הצייר כרגע מעצבן אותי תחת כי הוא דורש צומי שאין לי זין לתת לו. אמרתי לו את מה שהוא רצה לשמוע והוא עזב אותי במנוחה כמו ילד טוב.
היום היה יום שונה מהרגיל,יום שבו באמת אהבתי להיות חלק מהכיתה שלי.כי היה איזשו גיבוש כיתתי (גם אם לירז אמרה לי ש"גבי" נהיה רשע בצורה לא יאומנת בגלל משו שאינו מובן לה עדיין.)
והיה קורע בשיעור ספורט. אנחנו פשוט מסטולות. "אני אוהבת לגעת בכדור!"
המורה לתנ"ך שלי היא הבחורה הכי מסוממת/שתויה שאני אי פעם הכרתי.
פשוט בושה לעם הזה שנקרא מורים.
מדוע אתם תוהים?
כיון שבמהלך השיעור דיברנו על דינוזאורים ומה שהדתיים אמרו על העניין ואז היא החליטה לשתף אותנו בדעתה.
זה הלך ככה: "למה דינוזאורים נכחדו? כי הם היו גדולים והמוח שלהם קטן מדי והם בטח היו מכוערים"
כאילו,לאיזה רמה הגענו???? כמובן שכל מי ששמע על זה פשוט נפל על הריצפה מרוב צחוק.(בעיקר אחותי שמתה על מורים כאלה)
מממ..
זהו זה לרגע זה.
מזל טוב לי
אוהבת המון
איולי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ייאלת