יום הכיפור הזה היה שונה מכל יום כיפור שהיה לי במשך כל 16 שנות חיי.
זה התחיל כשביום שלישי יעל,לירז ואני ניהלנו ויכוח נוקב על חשיבותו של יום כיפור ועל הצום,מן הסתם נקטתי בעמדתם של הוריי (וכמובן שתמכתי בעניין הצום) וניסיתי להסביר להן כיצד אני רואה את עניין המסורת הזאת אך ללא הצלחה כיון שלא מצאתי את המילים המתאימות להעביר להן את זה.
משם זה המשיך לאתמול כשהחלטתי שאני לא צמה השנה מטעמי בריאות.ההורים טענו שזה זיבולי שכל אבל כיבדו את החלטתי שלא לצום ולא התווכחו איתי.
שנה שעברה כשצמתי ונשברתי כמעט לפני הסוף הרגשתי ייסורי מצפון שלא מהעולם הזה,הרגשתי טמאה אם אפשר להגיד את זה ככה וכמובן שהסתרתי את זה מההורים שלי ועד היום אין להם שמץ של מושג לגביי זה אבל לעומת זאת השנה,לא צמתי לראשונה בחיי וזה לא הפריע לי.
דאגתי לאכול היום במקומות שבהם אמא שלי ואחותי לא יראו אותי מתוך התחשבות בכך שהן צמות (לאבא שלי אסור עקב היותו חולה בסוכרת נעורים) וככה העברתי את היום: קריאה ממושכת של הרבה ספרים כשביניהם יש את "חצוצרה בואדי" שמהווה חלק נכבד ומשעמם בבחינת הבגרות שלי השנה (עדיין לא הבנתי מה אורית התלהבה מהספר..ראיתי את הסרט והשתעממתי נורא,אני קוראת את הספר ולא מבינה מה הם רוצים ממני) וכמובן בין לבין נישנשתי לי כל מיני.
היום היה כמעט כמו בתקופה שפחות או יותר שמרתי על שבת והייתי מסתגרת בחדר שלי וקוראת להנאתי לצלילי הדיסקים שלי,רק שהפעם גם מוזיקה לא הייתה לי.
במהלך היום הגעתי למספר מסקנות:
א.זה לא כ"כ נורא אם לא צמים.
הייתי בטוחה שאני ארגיש נקיפות מצפון,רגשות אשמה ואלוהים יודע מה עוד ואתחרט על העניין כל ימי חיי ולמעשה זה בכלל לא הפריע לי.אני התאפקתי שלא לפתוח את הטלויזיה או לבקש מאחי שיחבר לי את הדיוידי.
ב.אני צריכה לאמץ יותר את עניין ההליכה עד המתחם וחזרה.
אתמול הלכתי עם שטוצי שילי עד המתחם וחזרה (דבר שעייף אותה והיא הגיעה הבייתה ופשוט התעלפה על המיטה) ופשוט הייתי צריכה את זה.אבל מה שכן אני צריכה מישו שבאמת אפשר לדבר איתו ושלא כמו עם שטוצינקי שצריך לדובב אותה.
ג. גבי זה סתם עניין של תאווה,צורך בסיסי שלי לטוסטסטרון.
נכון כשאני רואה אותו אני לא יכולה להסיר את העינים שלי ממנו אבל זה שומדבר מעבר לזה,סתם שטיפת עינים. חח..מגושם קטנטן (גדול) שלי.
סביר להניח שהיו לי עוד כמה אבל כיון שלא יכולתי לרשום אותן אז הן נשכחו.
זהו להפעם.
חג שמח.
איולי