התלבטתי המון אם לכתוב את הפוסט הזה או לא ואז חשבתי לעצמי "שילכו כולם להזדיין..זה הבלוג שלי ומן הראוי שאני אוכל לפרוק את עוול נפשי כאן" [לכל התוהים,כע אני יכולה לדבר לעצמי בפלצנות הזאת]

במהלך שינתי הטרופה ומלאת החלומות ההזוים היה לי חלום אחד שהטריד אותי ושרק לאחר שסיפרתי לסבתא שלי עליו יצא לי לנתח אותו טיפה..

בכל אופן,חלמתי שהלכתי לצבוע את השיער [כי זה נורא מטריד אותי לאחרונה] אצל הספר שלי ואז אחרי שהסברתי לו איזה צבע אני רוצה במשך קרוב למשהו שנראה כמו רבע שעה הוא מצא את הקופסה עם הצבע שרציתי ואז הוא התחיל לצבוע לי את השיער כשבאיזשהו שלב קלטתי אותו שורק לנער לא מזוהה ומסמן לו לבוא ובדיוק כשהוא הגיע הספר שלי הכניס את הראש שלי מתחת למים כי היה צריך לעשות כבר שטיפה..לא יודעת איך זה הגיע לזה אבל הגעתי למצב שבו במקום החלק האחורי של הראש שלי כלומר,השיער שלי,יהיה מתחת למים אז הפנים שלי היו מתחת לזרם הזה ואני נאבקתי לנשום ומישהו החזיק אותי ככה שיהיה לי קשה לזוז ואני כן אחנק...סבתא שלי טוענת שאין לזה שום קשר לספר שלי אלא לעובדה שנאבקתי כדי להשיג אוויר..שמשהו מטריד אותי עד למצב שאני מרגישה חנוקה בו...

יצא לי לחשוב על כמה דברים כאלה אבל אני לא בטוחה עד כמה הם מטרידים אותי...אבל than again בשביל זה קיים התת מודע שלי...

זה קצת מעיק שבזמן שכל האנשים שאני נמצאת איתם על בסיס יומי נמצאים בטראומות,התקפי חרדה ודילמות בלתי נפסקות בעוד אני נמצאת במרכז ומתנהגת כאילו אין מלחמה אי שם בצפון-אני הולכת לראות קונצרטים,אני חושבת על הצבע לשיער שלי,אני עוזרת לדוד שלי לתכנן את החתונה שאי"ה תערך בקרוב,אני הולכת לעשות קניות של בגדים ונעליים ויוצאת למסעדות כאילו אין מחר..אבל אני מניחה שאני בקרוב אצטרף אליהם ואתמודד עם המציאות הזאת בעצמי...

אתמול מתישהו כשהיינו בדרך חזרה מהקונצרט אז היה שידור ברדיו מחיפה בדיוק כשהייתה אזעקה..למזלי בדיוק אז סבא שלי סיים לחנות את האוטו בחניה מתחת לבניין והדבר איפשר לי לברוח החוצה לכיון המעלית איפה שאני לא יכולה לשמוע את זה כיון שהדבר גרם למחנק בגרון ולדמעות כמעט לפרוץ בהיסטריה מהעיניים...

[אני יודעת שאני נשמעת אובר דרמטית ושחפרתי עם הנושא הזה לחלקכם(איליה) אבל הייתי חייבת להוציא את זה פעם אחת מהמערכת]

יש כ"כ הרבה דברים שאני רוצה לכתוב עליהם אבל כבר אין לי כוח לזה...

אני חולה פיזית,נפשית ורוחנית...

אז אני אסיים את הפוסט הזה עד הפעם הבאה

אוהבת המון,

איילת