צפור מתכווצת
כבר לא צפור שבורה, אלא צפור עם שבר שהתאחה. עכשיו גם אמא לגוזל אחד קטן ומיוחד.
המטרה החדשה היא להתכווץ. חצי שנה. שלושים קילו.
מ-ע-כ-ש-י-ו |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
 של מי הילדה הזו לעזאזל
אתמול שמרתי על האחיינית שלי, בת 9 חודשים. ילדה מקסימה וחמודה. וזה מדהים אותי כל פעם מחדש, הרכות וחוסר הישע שלהם. כי הם כל כך קטנים ועדינים, ומלאי אהבה.
ואני לא יכולה שלא לחשוב על ילדה אחרת, לפני שלושים שנה. אחת מתמונות הילדות הבודדות שלי (את רובן השמדתי מתישהו בעברי, והיום אני די מתחרטת על זה) היא תמונה בה רואים את אבא שלי מניף אותי מעל לראשו. אני בת שנה בערך שם. נראה שהוא אוהב אותי שם.
תמיד תהיתי מתי נפלה ההחלטה, שאני הילדה שאפגע. מתי ההורים שלי החליטו שאפשר לוותר עלי?
האם זה היה כשגילו שגם כשמרביצים לי אני לא שותקת, אלא נלחמת בחזרה? או כשאחי הקטן נולד, ואז היה נסיך, אז לא היו צריכים ילדה שכבר התחילה להשמין?
יש איזו אגדה לפיה הורים אוהבים את כל הילדים אותו דבר. זה לא נכון. אני חושבת שכל ילד נאהב בצורה שונה, וברמה שונה. אני מאמינה שלכל הורה יש ילד מועדף, וכל עוד לא מדובר באפליה גורפת, זה נראה לי טבעי.
אבל אני לא זוכרת שאהבו אותי אי פעם. כלומר, אני מניחה שכן. הייתי הילדה הבכורה והנכדה הבכורה. סביר להניח שאהבו אותי, אבל אני לא זוכרת דבר כזה. אני לא זוכרת חיבוק, נשיקה. כלומר, כאלה שבאות מאהבה ולא מסטיה.
אני זוכרת שעות שישבתי על המדרגות מחוץ לבית, בצפיה שאמא שלי תפתח לי את הדלת ותתן לי להיכנס כי או שהיא שכחה לתת לי מפתח והיא לא בבית, או שפשוט לא התאים לה שאכנס.
למדתי להעסיק את עצמי, אבל אני זוכרת שפעם ישבתי כמה זמן על המדרגות (היה חורף) וקראתי ואיזה שיפוצניק שאל מי זו הילדה הזו שיושבת בחוץ כל הזמן...
וזו הייתה התחושה. מי אני, ושל מי אני בכלל.
לא שהיחס השתנה אי פעם, אבל אני השתניתי. למדתי לא לצפות לקרבה, ליחסים חמים. למדתי שטוב האדם לבדו. הנסיך שהגיע לימד אותי שאפשר גם ביחד, אבל אי שם בתוכי יש, ותמיד תהיה, הילדה שמחכה שיפתחו לה את הדלת, ותוהה מה יקרה אם הפעם היא לא תפתח.
ולמה אני כותבת את זה?
כי הייתה סצינה ב"אח הגדול", שבה כל המשתתפים קיבלו שיחת טלפון מקרובי המשפחה שלהם, ושרונה פיק לא.
היא הייתה היחידה שאיש ממשפחתה לא טרח לצור קשר, והתגובה שלה לעניין הייתה "אני רגילה שהם עסוקים". וזה היה לי עצוב.
גם אני רגילה לזה, ועדיין כל כך מחכה שזה ישתנה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
