צפור מתכווצת

אני זוכרת לילות סדר מאושרים. היו כמה כאלה. היינו באים לבושים יפה לסבאסבתא, אוכלים גפילטע פיש או חריימה (תלוי אצל איזה סבאסבתא היינו), והייתי שרה מה נשתנה. לפעמים אני מסתכלת על התמונות מאז, ובודקת ביני לבין עצמי אם כבר ראו עלי משהו.

ואני זוכרת את ליל הסדר שבו החלטתי לספר לאחי מה קרה לי. היינו אצל המשפחה של אמא שלי, וכשחזרנו הביתה (ישנתי אצל ההורים שלי באותו הלילה) החלטתי לספר לאחי. ישבנו שנינו בחדר שלו, על בקבוק וודקה רציני, ואני סיפרתי לו למה אני כל כך מתוסבכת, למה אני שונאת את ש', ולמה אני כזו באופן כללי. הוא שתק הרבה. ואז חיבק אותי ואמר שהוא רוצה לספר לאבא. באותו שלב לא היה לי לב לספר לו שאבא שלי יודע. שידע. שגם הוא.... ואז אחי הציע לי ללכת למשטרה. אמרתי לו לא. מכל אותם נימוקים שכבר הסברתי. אחר כך ישבנו שנינו בשקט. ואז הלכנו לישון. יותר לא דיברנו על זה אף פעם. וכשהתאשפזתי, וסיפרתי לו על אבא, הוא אמר שאני משוגעת. שבגלל מה שש' עשה לי אני חושבת שכולם כמוהו. ומאז לא דיברנו על זה יותר.

ואני זוכרת את לילות הסדר שהיו אחרי שכל הספור התפוצץ, אחרי שהלכתי וצעקתי לכל בני המשפחה את מה שהיה. אחרי שהם בחרו בו. לא בי. אחרי שהם הביעו את פליאתם מזה שאני "חופרת" בנושא, כי זה הרי היה כשהייתי קטנה (מתברר שזה קרה בגיל הרבה יותר צעיר ממה שזכרתי, לאורך הרבה יותר זמן, ומה שהכי מרתיח- שהמון אנשים היו עדים לזה בזמן אמת, ולא עשו כלום). אלו היו לילות סדר שלא היה לי איפה להיות. כי הזמינו אותו לליל הסדר אצל הסבתא, ואני הרי הודעתי שלא אהיה יחד איתו. מוזר מה שמקרינים בTV בלילות סדר, אתם יודעים? תמיד על משפחות מיוסרות, כאילו יודעים שהיחידים שיצפו בTV הם אלה שבאו ממשפחות שכאלה. אני זוכרת את העצב הזה, המחניק כל כך, כששמעתי את השכנים שרים את מזמורי החג, ואני אפילו לא דתיה ו/או מסורתית במיוחד. והיה ליל סדר עצוב במיוחד שבו עמדתי ברחוב וראיתי את בני משפחתי מבעד לחלון, כולם יושבים ביחד. ואני לבד.

ואני זוכרת גם את ליל הסדר הראשון שעשיתי עם המשפחה של הנסיך. זה היה מוזר, להיכנס לתוך משפחה רועשת ואוהבת. יש להם איזה מנהג שכזה, לשבור ביצה (קשה) על המצח. בואו נגיד שאני עדיין בטראומה מהרגע ההוא, שלא לדבר על הצליפות שנעשות עם בצל ירוק..... זו הייתה הפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד זמן שהרגשתי חלק ממשפחה, ועדיין- זו לא המשפחה שלי, אלא של הנסיך.

והלילה הזה לשם שינוי נהיה כולנו מסובים. נשב אצל אמי, יחד עם סבאסבתא ודוד נחמד, נשב כזוג אוהב. אני אשב שם בזכות, ולא בחסד. אני אשב שם כי אני בחרתי לשבת שם, למרות שיכולתי לשבת במקום אחר. אני אשב שם ולא בבית, כי אני חושבת שבסופו של דבר כל אחד רוצה להרגיש חלק ממשפחה בימים אלו ואחרים. אני אשב שם ולידי ישב האיש שאני הכי אוהבת בעולם. ונשב שם ביחד.
ובעיקר- אני אשב שם ואהיה שלמה עם עצמי ועם הבחירות שלי, לפחות עד הפעם הבאה שהספקות יתחילו להרים ראש.