צפור מתכווצת
כבר לא צפור שבורה, אלא צפור עם שבר שהתאחה. עכשיו גם אמא לגוזל אחד קטן ומיוחד.
המטרה החדשה היא להתכווץ. חצי שנה. שלושים קילו.
מ-ע-כ-ש-י-ו |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
 על שדים, פחדים, וגעגועים
אנשים אומרים לי "את הדברים הכי קשים בעולם עברת, אז אין לך ממה לפחד. את יודעת שתתמודדי". והם לא מבינים בכלל עד כמה הם טועים.
אני יודעת להתמודד עם הדברים הרעים. אין לי שמץ של מושג איך להתמודד עם הדברים הטובים.
בכלל, אני חושבת שאחד הדברים הכי מפחידים שקרו לי היה שפגשתי את הנסיך שלי. מאדם בודד ומבודד למדי, שאמר לעצמו "טוב, במקרה הכי גרוע תמיד אני יכולה (שוב) לנסות להתאבד/לפגוע בעצמי/להיאנס", אנחנו שניים. והוא רגיש ואוהב כל כך.... אני לא יודעת להתמודד עם טוב הלב הזה ועם הדאגה.
ומפחיד לי. כי זה לא הגיוני לי כל הטוב הזה שקורה. לי לא קורים דברים טובים. אין דבר כזה. ואולי הכל זו מין תוכנית-על אלוהית שכזו, כדי להראות לי שוב ושוב עד כמה החיים מחורבנים, ובבת אחת הכל ישתבש?
אני אפילו לא יודעת בדיוק ממה אני מפחדת. יש לי את היכולת המדהימה לצור לעצמי סרטים בראש ולהתפלץ מהם. אני יכולה לראות אותו נכנס לאוטו לשניה, ובראש להריץ סרט שהנה יש תאונה והוא ימות. עכשיו, אני יודעת מאיפה זה מגיע. זה מגיע מהחשש שהוא יעלם. מחרדת הנטישה הנוראית הזו שאני כל כך מודעת אליה, אבל זה לא עוזר שאני יודעת את זה, כי אני מרגישה את הפחדים ההסטריים האלה.
אני מפחדת שהוא יתעייף מהפחדים ומהבדיקה הבלתי פוסקת הזו את עצמי. לשנינו יש מגוון רחב מאוד של תסבוכים, הבעיה היא שאני אחרי שנים של טיפולים מודעת להם הרבה יותר, ולכן זה גם מתיש הרבה יותר.
אני מפחדת מנושא הילדים. החלטנו ביחד להתחיל באיזי, ובינתיים הכל תקין, אבל כל הזמן יש את הפחד הזה בראש שאומר לי "ומה אם??". ומה אם לא אוכל להביא ילדים. ומה אם הוא כבר לא יאהב אותך. ומה אם תנחת כאן חללית ותקח אותו (זה כדי להדגים עד כמה אני הגיונית...). ולפחד הזה יש חבר, שד ושמו "מגיע לך" (או יותר נכון, "לא מגיע לך"). לא מגיע לי בעל כזה אוהב. מגיע לי שהמשפחה שלי עושה חג בלעדיי. לא מגיע לי שיקנו לי. שיעשו לי. שיפנקו אותי. לא מגיע לי שתהיה לי משפחה אמיתית. לא מגיע לי שיהיה לי טוב.
וברגעים האלה יש בי המון געגוע למי שהייתי פעם. לצפור השבורה אך-לא-לגמרי-מודעת. לזו שהלב שלה היה מאחורי חומות בטון בצורות, שלא יכלה להרגיש כלום, ואף אחד לא היה יכול לפגוע בה. אני מתגעגעת לימים ההם, שהייתי יכולה להסתגר בחגים, לשבת עם DVD ולהינות, כי אני באמת נהנית מהלבד לפעמים. והיום אין הרבה לבד (לא שזה בהכרח רע). וזה מפחיד, הגעגוע הזה. כי גם אם חלילה וחס משהו יקרה, אני לא אוכל לחזור להיות הצפור ההיא. החומות נפלו מזמן, אני כבר לא מזיקה לעצמי. אני הרבה יותר רכיכה. ולכי תתמודדי עם העולם כשאת בן אדם, ולא רובוט חסר רגשות.
בעעעע, חגים תמיד מדכדכים אותי .
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
