צפור מתכווצת

משפחתו של הנסיך היא משפחה מלאת שכול, שאיבדה ארבעה אנשים במהלך הקרבות השונים.
כמו בכל שנה, גם השנה היינו בחלקה הצבאית בזמן הצפירה. זו חלקה לא גדולה במיוחד, שבה רואים את המדרוג של החללים, את ההבדלים ביניהם.

הקבר אותו ביקרנו היה של סבו של הנסיך, שנהרג זמן קצר לאחר קום המדינה. לקבר הוצמדה נערה צעירה, ואני מניחה שהיא הייתה גם נחמדה, מהצופים, ותו לא. את קברי החיילים הצעירים יותר, שנהרגו בעשר השנים האחרונות, פקדו חיילים. באחד הקברים גם הונח זר מהחטיבה.
לא שזה מפתיע במיוחד, והרי ככל שעובר הזמן, אנשים נשכחים, הקרובים שלהם מתים אף הם, ואין מי שיזכור. אבל זה היה עצוב. עצוב היה לראות את ההבדל בטיפוח הקברים, את מספר האנשים המשתנה, ככל ששנת הנפילה רחוקה יותר.

כשהייתי צעירה, ממש ילדה וגם מבוגרת יותר, או בקיצור- עד שהכרתי את הנסיך, ימי הזכרון היו ימים מאוד קשים עבורי. קשים, אבל לא במובן המקובל. קרוב משפחה רחוק אמנם נהרג אי שם בשנות ה-40' (סבא של אבא), אבל זה לא היה מספיק קרבה כדי שארגיש משפחה שכולה.
אני זוכרת איך הייתי מדליקה את הרדיו בערב יום הזכרון, ולא מכבה אותו עד לכניסת יום העצמאות. יושבת ושומעת את השירים, צופה בערוץ 8 בסרטי הנופלים, ומרגישה צורך, רצון, לא יודעת אפילו איך להגדיר את זה, להיות חלק מזה. לא שרציתי שאבא/אח/קרוב משפחה אחר ימות (כלומר, כן רציתי, אבל זה לא הנושא של הפוסט), פשוט רציתי להרגיש חלק ממשהו. רציתי שתהיה איזושהי סיבה ללמה הדברים קורים. והרי אם הייתי ממשפחה שכולה, מותר והגיוני היה שאהיה כל כך מדוכאת, כל כך חסרת משפחה, נכון?

והיום ראיתי סבתא מתייפחת על קבר נכדה, וראיתי את משפחת הנסיך עולה על קבר אב המשפחה, שנהרג לפני 60 שנה, ועדיין עולה בהרכב מלא. והייתי גאה.