צפור מתכווצת

עוד שעה וחצי אנחנו נפגשים עם הרופא החדש. רופא. גבר.

מעולם לא הייתי אצל רופא נשים גבר. המחשבה שגבר יגע בי עוד לא מגיעה לי לתודעה.

הפעם הפחד לא קשור לעצם היותו רופא. הוא קשור לעצם היותי פוליציסטית.

אני מרגישה, אולי בהגזמה יתרה, ששוב הנשיות שלי (שגם ככה אני לא מאוד בטוחה בה) עומדת למבחן. ומה יהיה אם? ומה יהיה אם הוא יגיד לי ככה פתאום שאני לא יכולה ללדת?

אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל עכשיו ההגיון קצת בשביתה.

הנסיך ניסה לעשות לי שיחת מוטיבציה היום בבוקר. זה הלך בערך ככה:

אני: בוכה.

הוא: יהיה בסדר, אני אוהב אותך.

אני: בוכה

הוא: אנחנו נעבור את זה ביחד.

אני: בוכה

הוא: ביחד אנחנו חזקים מהכל, ויהיו לנו ילדים.

אני: בוכה.

הנסיך שאל אם אני רוצה לבטל את התור, העלה חששות של איך אני ארגיש כנפגעת גילוי עריות עם זה שגבר מטפל בי. אמרתי לו שנמאס לי להיות כל הזמן נפגעת. שעכשיו אני רוצה להיות אמא. נכון שאני מעדיפה גניקולוגית, אבל יש הרבה יותר גניקולוגים, והרופא אליו אנחנו הולכים היום קיבל הרבה תשבוחות, והוא גם מומחה לפוריות, והוא גם עושה מעקבי הריון (ובעיר מגוריי מתברר להפתעתי שאין המון כאלה). אז הנפגעת שבי תצטרך לחכות בצד.

הנסיך מקסים מקסים מקסים, ורק לי נמאס שהכל צריך להיות במלחמות. ששום דבר לא בא לי בקלות.

תחזיקו לי אצבעות שיהיה בסדר. שאני לא ארגיש שוב כמו סחורה פגומה. שיתנו לי תקוה (ואני יודעת שאני דרמטית, שאני רק מנסה חודשיים, אבל שוב- הרגש שולט עכשיו).