צפור מתכווצת

לא מזמן היה ב"חוק וסדר" (לא ב"חוק וסדר: מדור מיוחד" אלא בתוכנית הקלאסית) פרק שדן בנושא הפדופילים. קיצור העלילה למי שלא צפה: מעשה בתוכנית טלוויזיה שעושה תחקיר סטייל דובי גלהר (עשה בזמנו תכנית תחקיר בה צולמו פדופילים שהגיעו לילדה צעירה אחרי שצ'וטטו עמה). מפיקת התוכנית יוצרת עמות בין אחת מקורבנות הפדופיל, אשה מבוגרת כיום, לפדופיל, עמות שמסתיים בכך שהוא נרצח.
הספור עצמו לא באמת משנה, אני רציתי לדבר על השאיפה הזו, להרוג את האיש שהרס לי את החיים.
נכון שבחיים שלי היו לא מעט כאלה, אבל תמיד את האיש שאלמלא הוא שום דבר לא היה קורה. ידוע שילדים שעוברים התעללות הופכים להיות "קורבנות קלים" יותר אחר כך.
לי יש שניים כאלה. את האחד שנאתי, מהשני פחדתי עד מוות. ולכן כל מחשבות הנקם שלי היו לאיש ששנאתי.
האיש ההוא, ששנאתי שנים, הוא אבא שלי.

כי זה הכל מתחיל בבית, אתם יודעים. אם היו נותנים לי להרגיש שאני שווה משהו, אם היו נותנים לי להרגיש שאני לא רק אכזבה מרה, אם לא היו מרביצים לי כל הזמן, אולי לא הייתי בורחת לחיבוק היחיד שהיה באיזור, חיבוק שלא היה כזה מיטיב, מתברר.
אבא שלי ואני, ואני יודעת שזה נשמע נורא, מאוד דומים. שנינו מאוד עקשנים. אני תמיד אומרת שאני הוא "רק אנושית". אבא שלי שנא שאני לא עושה מה שהוא רוצה, שאני לא מתנהגת כמו שהוא רוצה. ואחרי שקללות ואיומים לא עזרו, הגיעו מכות. האמת היא שהמכות מעולם לא השפיעו עלי. כלומר, זה לא נעים לקבל מכות. זה בעיקר משפיל, כי באיזשהו שלב את (אני) כבר לא הרגשתי את הכאב, אבל התחושה הזו שיש מישהו שחושב שהוא יכול להרביץ לך, כי את מין אפס כזו, זו התחושה הכואבת.

ואני תמיד ברחתי לספרים. מהרגע שידעתי לקרוא. ואוי, אילו מזימות רקחתי לעצמי.
חשבתי לשבור זכוכית ולשים לו באוכל. יכולתי לראות אותו בעיני רוחי מתפתל מכאבים במיטה, ומת בייסורים.
חשבתי לשים לו המון המון כדורים באוכל, שימות וזהו (בדיעבד אני יודעת שקשה למות מהמון כדורים שבולעים, אבל זה כבר ספור אחר....).
חשבתי לדקור אותו.
חשבתי להפיל אותו מהמרפסת.
אפילו דמיינתי שאני שוכרת רוצח סדרתי (עודף דמיון, כבר אמרתי?).
כמובן שבסוף לא עשיתי כלום (אחרת אני כותבת מנווה תרצה, ומצד שני- גם זה לא בטוח). אבל כל כך הזדהיתי עם הבחורה בתוכנית שאמרה שהיא רוצה לעקור את לבו של הפדופיל, כי הוא הרג אותה אז. כי יש מין פנטזיה כזו, שברגע שמי שפגע בך מת, החיים יהיו הרבה יותר פשוטים. מהנסיון האישי שלי אני יודעת שלא משנה אם מי שפגע בך והרס אותך חי או מת, כי הבעיה היא במה שהוא שתל אצלך, בשדים שלך.
אני מתתי המון שנים. והמון שנים הרצון לנקום והכעס היה הדבר היחיד שהיה.

וזהירות- כאן מגיע קטע מאוד מאוד ורוד וסכריני- הדבר שהחיה אותי, מה שגרם לי להבין שלא צריך להתבוסס בעבר היה הנסיך. אהבה, אומרת הקלישאה, היא התרופה הטובה ביותר. ואני למדתי שלפעמים קלישאות הן באמת נכונות.
אז לא, זה לא אומר שאני שכחתי וסלחתי. לעולם לא אשכח ולעולם לא אסלח. זה רק אומר שהחלטתי שהחיים שלי חשובים מכדי לחיות אותם על פי נקמה וכעס. זה אומר שאני מחליטה כמה ואיך אני אהיה בקשר עם אנשים שפגעו בי.
וכן, למקרה שמישהו ישאל- אני עדיין בקשר, חלקי למדי, עם אבא שלי. למה? אלוהים יודע למה, כי הוא אבא שלי בכל זאת, אני מניחה. זה חלק מהתסבוך הכולל.