צפור מתכווצת

אז אתמול החלטנו להתפרע. והרי אנחנו "ממש" מופרעים מטבענו....
הנסיך החליט לשחזר את ימי ילדותו המאושרת, ולעשות מדורה. מאחר ולא אני ולא החבר הטוב שלנו מנוסים בענייני מדורות, עיקר התכנון נפל עליו.

אז קנינו לנו מעט בשר, מעט ירקות, מעט שתיה, והחלטנו לעשות מעט מדורה.
הבעיה היא שהוד רוממותו המעצבן הגיע לבקר בארץ הקדושה, וגרם לכולםםםםםם להתקע בפקקים לזמן ארוך ביותר, בו פנטזנו על זריקת בובות בדמותו למדורה בוערת.
כשכבר הגענו הביתה, לא רצינו להתמודד עם להקות הילדים שחיפשו כל כר אחו רענן (טוב, לא ממש אחו, לא ממש רענן, אבל למה להרוס), והחלטנו לעשות מתחת לבית, בחלקה קטנטנה לא רחוקה משדה קוצים (אבל גם מצפרדע ירוק וגדול).

אצנו רצנו לאסוף אבנים (אני), לנכש קוצים (הוא), ולבנות פירמידה של קרשים (שגנבנו מאבא של הנסיך+ קצת מאיזור בניה לא רחוק מהבית, היינו ).
כמעט, אבל כמעט, רקדנו מסביב למדורה וצעקנו "אש אש מדורה", ממש כמעט, אלא שאז יצאה שכנה שצעקה עלינו מה פתאום מדורה, ושהיא תזמין משטרה, ומכבי אש, ואולי גם מד"א בדרך. הרגשנו מאוד נזופים. אחר כך התחלנו ל  כי היא כל הזמן ישבה ליד החלון לבדוק שאנחנו לא הורסים משהו/שורפים חתולים/פורצים לבתים/זורקים עליה מרשמלו שרוף.

בפעולת תגמול מהירה הבאנו עוד חברים, כך שממדורה של שלושה בסופו של דבר הגיעו משהו כמו 10 אנשים. הרגשנו מאוד קוליים. אכלנו, שתינו, נהנו, ובשעה מאוד מאוד מאוחרת, דהיינו 22:30, חזרנו עייפים ונרגשים הביתה.

מסקנות:
למרות שאני פולניה שאוהבת לשבת בחושך לבד, מתברר שאני גם (מאוד) אוהבת לשבת בחושך במדורה.
הדבר הכי מקסים בעולם זה לראות את הנסיך מאושר כשהתוכנית שלו יוצאת לפועל. צריך לעשות את זה יותר.
לא כיף לשבת קרוב למדורה ככה שאתה נכווה קצת באוזן מהחום.
לא כיף להוציא את הקוצים הקטנים האלה שיש בקרשים מהידיים.
בצל במדורה זה כיף, אבל להשתדל לא לדרוך על הבצל שהוצאת כדי שיתקרר.
שכנות מעצבנות ואפיפיורים זקנים זה לא נחמד בכלל.
נולדנו כנראה לחיות בפראות מזהירה, לא?