צפור מתכווצת
כבר לא צפור שבורה, אלא צפור עם שבר שהתאחה. עכשיו גם אמא לגוזל אחד קטן ומיוחד.
המטרה החדשה היא להתכווץ. חצי שנה. שלושים קילו.
מ-ע-כ-ש-י-ו |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
 שמנה
כשהייתי קטנה הייתי ילדה יפה. באמת שיפה. שיער ארוך ארוך, עיניים יפות. משו.
גם ש', המאנייק הראשון בחיי, חשב שאני יפה. ואני חשבתי שבגלל שאני יפה קורים לי כל מיני דברים.
אז הפסקתי להיות יפה.
בגיל 5 התחלתי "לתפוח", כמו שאמא-יקרה-לי נוטה להגדיר את זה. הייתי נכנסת למטבח באמצע הלילה ומכרסמת כל דבר שנקרה בדרכי (חוץ מגבינה. אני שונאת גבינה).
בכיתה ג' התקשרה האחות של בית הספר לאמא שלי לומר לה שאני השמנה ה-3 בגודלה בשכונה.
מאז ומתמיד הייתי שמנה. ואתם יודעים, ילדים רעים לשמנות. הייתי שמנה וביישנית, ובאיזשהו שלב כשהילדים ממש הציקו לי התחלתי מצד אחד להרביץ להם, ומצד שני לצחוק על עצמי, כי עדיף שאני אצחק על עצמי ולא אפ'חד אחר.
מערכת היחסים שלי עם האוכל נעה ונדה עם השנים, ואני לא מאשימה אף אחד בזה. אני אשמה. אני היא זו שלא יודעת להתאפק, אני זו שרצה לאוכל כל פעם שרע לי. אני ואני ואני.
אני היא זו שהציעו לה שקל כל פעם שתרזה. אני עוד זוכרת את המצעד שאמא יקרה לי הייתה מכריחה אותי לעשות כל ראשון בבוקר אל המשקל המקולל הכתום-שחור שהיה לה בחדר השינה.
אני היא זו שהתביישו ללכת איתה ברחוב. "את שמנה וזה מביך ללכת איתך", אתם יכולים לנחש לבד מי אמרה את זה.
אני היא זו שפחדה כל כך, כי כל הזמן אמרו לה שבגלל השומן המחזור והציצים יגיעו מוקדם, ואוי, כמה שידעתי למה אני מפחדת.... (והייתי האחרונה בכיתה שקיבלה מחזור).
אני הייתי זו שכשדיברו בכיתה בשיעור הבעה על פרסומות שהיו אז בעתונות (בתקופת טרום ערוץ 2, כן, אני כזו זקנה...) ואמרה משהו על "מרזי מורית", המורה אמרה לה "את בטח מדברת מנסיון".
ותמיד, אבל תמיד היה שם את המאנייק התורן (ו/או הקבוע) שאמר שאני יפה ולא נורא אם אני שמנה, מה שגרם לי לרוץ שוב למטבח. עד שהיא נעלה אותו.
בגיל 14 קראתי בפעם הראשונה את "עד כלות" של גפי אמיר. ספר שמדבר על אנורקסית. הוקסמתי. גם אני רציתי. אז הפסקתי לאכול. אחרי שעתיים חזרתי לאוכל.
אבל בגיל 16 עשיתי את זה שוב, הפעם כמו שצריך. ארבעה ימים לא אכלתי, רק שתיתי. בחודשיים שאחרי שתיתי בעיקר קפה שחור עם הרבה הרבה סוכרזית (ואני שונאת קפה!) ולעסתי הרבה הרבה מסטיק בזוקה. ירדתי 20 קילו בחודשיים. אהבתי את זה. אהבתי את השיער שנשר לי, אהבתי את המבטים של כולם, אהבתי את זה שעכשיו אני שולטת בחיים שלי. אהבתי את זה שאני שמחה כל הזמן (השפעת הסרוטנין על המוח או משו כזה). אחרי חודשיים היועצת הזמינה את אמא שלי לשיחה. אמא שלי אמרה לה "אבל היא לא רזה!", ובזה נגמר העניין. חזרתי לאכול.
ואז הכרתי את המשלשלים. ושוב חזרנו לדיאטה. אני חושבת שהיו איזה שנתיים שבהן החדר שביליתי בו הכי הרבה היה השירותים.
ובמידה ותהיתם, מעולם לא חזרתי להיות רזה. כל פעם שממש רזיתי, וגברים התחילו לשים לב אלי, נבהלתי והעלתי הכל.
ועוד לא התחלתי לדבר על השנאה העצמית שגרמה לי לא להסתכל במראה שנים ארוכות, ועל הפעמים הרבות שלא הרשתי לנסיך להדליק את האור כדי שלא יראה את כל שיפולי השומן.
ועל כל הבלגן הרגשי שעכשיו קורה, כשאני מנסה שוב לרזות בשביל להכנס להריון. (ומישהו יכול להסביר לי איך זה שאתמול בערב שקלתי 1.5 פחות ממה ששקלתי היום בבוקר???)
ואת כל זה אני כותבת ב"זכותו". כמה אדיוטים חסרי לב יש בעולם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
