יש בחיים שלי כמה מפלצות גדולות, שלפעמים אני מתמודדת איתן. בד"כ ההתמודדות שלי איתן מתבטאה בזה שאני רואה אותן מגיעות, ומחביאה את הראש שלי בתוך השמיכה, בתוך האדמה, או בתוך מיכל גדול של "Ben & Jerry's" (רצוי בטעם צ'אנקי מנקי או קרם עוגיות).
אני לא אוהבת להתמודד עם מפלצות. אם לא נתייחס אליהן, בסוף הן תלכנה לדרכן (קצת כמו שאם נעשה את עצמנו מתים, הדובים לא יאכלו אותנו). הנסיך, כדרכו של נסיך, חושב שמחובתו להלחם בכל המפלצות שמאיימות על הנסיכה שלו, גם אם היא אומרת לו לא להלחם.
לשם שינוי, המפלצת הפעם לא הייתה קשורה לילדות הכה לא מאושרת שהייתה לי, לא לצורתי העגלגלה++, אלא למשהו הרבה יותר מביש ומביך. חשבון הבנק שלי.
מצבי הכלכלי הוא אחד הדברים היותר מביכים עלי האדמות. אני לא יודעת למה זה ככה. אולי כי הנסיך, מטבעו של גיק הגיוני ושקול, הוא בעל חשבון בנק שמאפשר לכל פקיד ולכל בנק לרייר עליו בשמחה. אולי כי בעוד שהוא הגיע למערכת היחסים בינינו מסודר (עם דירה שקנה ממש בימים הראשונים להכרותנו) אני יכולתי להביא ספה שקיבלתי מתנה וקצבת נכות של 2000 ש"ח. אבל אני מניחה שהמצב הכלכלי שלי מביך אותי כי אני מרגישה רעה רעה רעה. אולי זה כי אני אוטומטית נכנסת למגננה איומה ונוראה, וכל מה שאני רוצה לעשות זה להתחבא לפני ששרי אריסון תבוא להרביץ לי או משהו. who knows.
בכל אופן, השבוע התקשרו מהבנק שלי. [ובמאמר מוסגר אומר שיש לנו חשבון משותף, אליו נכנסות המשכורות של שנינו (כשאני עובדת). יש את החשבון הישן שלי, אליו נכנסת קצבת הבטוח הלאומי, ועליו אני ממשיכה לשלם את מכסת היסורים הקבועה שלי. אני לא יודעת למה אני עושה את זה, זה כי מקנן בי הפחד שאהיה אשה מוחזקת או משהו. כן, אני יודעת שזה לא הגיוני. מעולם לא טענתי שאני אדם הגיוני]. אני לא בזבזנית, באמת שלא. להגנתי אומר שאין מה לעשות, כשאת יוצאת לפתע פתאום מהבית בגיל X, בצורה לא מתוכננת ובלי שום שקל בכיס, את נכנסת לסבך של אוברים בבנק. לזכותי יאמר, שפעם כיסיתי גם אובר של 20,000. אבל עם החוק המעצבן לגי מסגרת אשראי הבנקים לא מאשרים מסגרת למי שמקבל אך ורק קצבת נכות, ונכנסתי לאובר.
ואז ספרתי לנסיך.
אני שונאת לספר לנסיך דברים "רעים". כמו שכבר חזרתי ואמרתי, יש בי את הילדה הקטנה שנורא מפחדת מהרגע שבו הנסיך יבין שאני לא טלית שכולה תכלת, וילך. פחדתי לספר לו שלקחתי המון (המון!!) הלוואות מהבנק, כי ידעתי שהוא יכעס. פחדתי להראות לו כמה אני לא מחושבת. פחדתי להראות לו כמה אני עניה לידו. פחדתי, כבר אמרתי?
יותר משפחדתי התביישתי. אני תמיד מתהדרת בזה שאנחנו לא מסתירים כלום אחד מהשני, והנה הסתרתי סוד. ידעתי שהוא יכעס. ויעלב. לא ידעתי למה לא ספרתי. אין לי תמיד הצדקות. לפעמים אני סתם אהבלה.
ואני לא אגיד שזה עבר רגוע.
הוא כעס. הוא נעלב. הוא יותר נעלב מכעס. ואני בכיתי (אבל זה לא חכמה, אני בוכה מהכל). ואז הסכמתי להראות לו את חשבון הבנק. וזה דבר שאף אחד לא ראה מעולם. וישבנו ועשינו חושבים. ויהיה בסדר. אני מקווה.
אני מקווה שהוא יסלח לי על הבגידה באמון.
אני מקווה שאני אסלח לעצמי על הכאב שגרמתי לו.
אני מקווה שאזכור עד כמה זה מפחיד לחשוב על מפלצות, אבל כשמסתכלים למפלצת בלבן בעיניים זה לא כזה נורא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
