צפור מתכווצת

פעם הייתה לי חיית מחמד.
קראתי לה "הדי", כי היא הופיעה פתאום ודמתה לראש של תינוק. מכאן ה"הדי".
היא הופיעה פתאום. בליטה ענקית בבטן. נכון שבשניה הראשונה קיוויתי שזה תינוק (מה אני אעשה, אני אשה מעל גיל 30, זה טבעי...), אבל היה ברור מההתחלה שהסיכוי שזה אכן תינוק הוא קלוש עד בלתי אפשרי.

התחלנו את מסע הבדיקות והאבחונים אצל רופא במרכז לרפואת חירום, סוג של קופת חולים אחרי שהקופ"ח נסגרת. היצור הזה, שישב לו בחלוק לבן, הסתכל עלי. הסתכל על הדי, ואמר שזה פשוט שומן. שאני שמנה ולגוף אין יותר איך להכיל את השומן, או משהו כזה. ואז הוא לחץ את הדי בחזרה. או ניסה לפחות. זה נגמר בזה שהדי, עקשנית שכמותה, נשארה במקומה, ועליה נשארו טביעות האצבעות של היצור ההוא, שנשבע לעזור לאנשים (כנראה כל עוד הם לא שמנים מדי).
אחרי שהתאוששתי מהטראומה, המשכנו בבדיקות.

בסופו של דבר הגעתי להדסה. בדקו והודיעו לי שהדי היא בכלל לא הדי. היא ליפי, כלומר ליפומה. למי שאינו מעורה בעניין, ליפומה הוא גידול שומני בעיקרו, שאינו קשור בכלל לעניין שומן הגוף. אני מכירה לא מעט אנשים רזים לחלוטין שקיבלו ליפומה, וגם אנשים שמנים. כמוני למשל.

אני כמובן, כמו כל פולניה טובה, הייתי בטוחה שאני הולכת למות. שאין מצב שזה גידול לא ממאיר (הליפומה שלי הייתה מספיק גדולה כדי שיגידו לי שרק אחרי הניתוח יגידו לי אם הדי ממאירה או לא). שאם הגידול שפיר, ההרדמה תהרוג אותי. בטוח שמשהו יהרוג אותי, אחרי הכל לא ייתכן שאחיה באושר עם הנסיך, נכון? אפילו כתבתי צואה בחיים, שאם משהו יקרה, לא להשאיר אותי מחוברת לצינורות (נו, לפחות במשהו אני מסודרת...).

וכך הגענו לניתוח. ש, טוב, ישנתי רוב הזמן, אז אני לא זוכרת מה היה שם באמת. אני יודעת שהנסיך ליווה אותי עד הרגע האחרון, ואחר כך ישב בחדר ההמתנה מת מדאגה. אני יודעת שלפני שהרדימו אותי העמידו אותי עירומה מול כל המנתחים והראו להם איפה בדיוק לנתח. אני יודעת שהרגשתי מושפלת לחלוטין.
ואני יודעת שהנסיך ישב לידי כשהתעוררתי. ואני יודעת שנשבעתי לעצמי לשתוק כשאתעורר, כי אמרו לי שמדברים שטויות כשמתעוררים, והדבר הראשון ששאלתי אותו כשהתעוררתי, והוא אמר לי שהוא אוהב אותי היה "אז למה אתה לא מתחתן איתי???"

אז הספור שלי נגמר בטוב. הדי הייתה גדולה מאוד. מאוד. נכון שזה לא הוריד את כל הגודל שלי (מתברר שהדי לא אשמה שיש לי בטן, זה האוכל אשם...), אבל בזכותה עשיתי שינוי בחיים שלי.
והנסיך היה לידי כל הדרך, גם כששלחו אותי הביתה עם צינור ושקית מחוברים לבטן, גם כשכאב לי עם כל הברזלים שיצאו לי מהבטן, גם כשעד היום אין לי שם ממש תחושה. וכן, הוא גם התחתן איתי בסוף.

ונזכרתי בכל זה בגלל הספור של קרן נתנזון, שהתראיינה בשבועות האחרונים תחת כל עץ רענן לגבי הכריתה המניעתית שהיא עשתה. ואני לא יודעת מה לומר על זה. אני ממשפחה סרטנית, אבל ניתוח שכזה נשמע לי ללכת לקיצוניות. מה גם שמתברר שהיא מתכננת ניתוח המשך (אחרי שתלד): כריתת שחלות. לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעשות דבר כזה, ועוד לפני שאומרים לי בוודאות שחליתי.
אני כן יודעת לומר שהדי גרמה לזעזוע לא קטן. הנסיך עדיין בטראומה מהניתוח, אני משנה את החיים שלי. לפעמים טוב שהדי כזו באה לרגע (בתנאי שהיא לא נשארת).