אני שונאת שהעבר שלי פתאום חוזר, מסתכל עלי בעיניים, צוחק עלי.
כאילו לא עברו שנים מאז. כאילו כלום.
ולא, לא קרה כלום.
סיפרתי לנסיך שהייתי פעם בהריון. שזה היה הריון כתוצאה מאונס. והפלה.
הבעיות שיש עכשיו לא קשורות בכלל להפלה שהייתה אז (בדקתי את העניין כבר מזמן). לא רציתי לספר לו כי התביישתי. זה אחרת לומר שנאנסת, וזה אחרת לומר שנכנסת להריון כתוצאה מהאונס. מבחינתי זה אחרת.
הוא חיבק ואהב, כי הוא מן נסיך שכזה, שרואה בי תמיד נסיכה.
ואני בסדר.
רק כועסת.
"אם יתפסו אותך
ויחזיקו בך עד שאבוא
אוכל שוב לראות את הפנים האלה,
וכך אולי אדע
את שמך.
אוכל להפסיק לקרוא לך "האנס"
ולהתחיל לקרוא לך ג'ון או לוק או פול.
אני רוצה שהשנאה שלי אליך תהיה גדולה ושלמה.
אם ימצאו אותך, אוכל לקחת בידיי
את הביצים הכבדות האלה ולבתר אותן
אחת אחת, לעיני כל.
כבר תכננתי מה אעשה
כדי לזכות בציד מענג, אטי, רך סופי.
תחילה, אבעט חזק וישר עם מגף בגופך,
ואראה אותך מתפתל ומתמוטט
מגיר דם ורוד.
אחר כך,
אבתר את לשונך.
לא תוכל לקלל או לצעוק,
רק פנים של כאב הן שידברו
בשמך, בשם הבורות העמוקה שלך.
ואז,
האם אנקר את עיני העגל המתוקות
בלהבי הזכוכית שהכרחת אותי
לשכב עליהם? או שמא אירה, ברובה,
קרוב אל הברך, במקומות שאומרים
שהפיקה מתרסקת באחת?
אני מדמיינת אותך לנגד עיניי
אצבעותיך מגרשות את השינה
מעל אותן עיניים חיות ועיוורות, ואני קמה חסרת מנוחה.
אני זקוקה לדם גופך
על ידיי. אני רוצה להרוג אותך
במגפיים ורובים וזכוכית.
אני רוצה לזיין אותך בסכינים.
בוא אליי, בוא אליי,
בוא למות ולשכב לצדי"
(מתוך הספר "היה לך מזל" של אליס סיבולד)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
