צפור מתכווצת

אתמול הייתה הפעם הראשונה שבה דיברת איתנו, בדפיקות קטנות שכאלו, מין מורס שכזה.

גוזל שלי, כבר חמישה חודשים אתה חי בתוכי ואני עדיין לא מאמינה שהכל תקין, שאתה שלי. שאתה שלנו.

לפעמים אני תוהה איך אצליח לגדל אותך בכלל. אתה תהיה נסיך קטן, ואני הרי צפור. כבר לא שבורה, אבל עדיין עם צלקת על הכתף.

מצד אחד, יש אנחת רווחה שאתה גוזל, ולא גוזלה (וכן, אני מכירה את כל הסטטיסטיקות ואת כל הסיכונים, ועדיין...). ולא רק בגלל המובן מאליו, אלא בגלל כל הדברים הקטנים מסביב. איזו מין אמא אהיה, אמא שלא באמת יודעת לעשות קוקיות ו/או צמות? אמא שתמיד הייתה טום בוי?

אבל די מהר גיליתי שאתה גוזל. עוד לפני שהרופאים אמרו, אמרתי לנסיך (שדווקא רצה נורא לגדל נסיכה קטנה) שהפעם יש בן.

וכשהרופאה אמרה "יש לו בולבול גדול", הסתובבתי כמו אמא פולניה גאה נפוחת חזה ימים ארוכים.

בן שלי,

אני אוהבת אותך כל כך. מחכה כבר להרגיש בעיטות רציניות. מפנטזת על עיצוב החדר, רבה עם הנסיך בשאלות הרות גורל דוגמת "מיטה לפני או אחרי".

אמא.

איזו מחשבה מפחידה.

מכירים את התחושה הזו שאתם קמים משינה, ופתאום הכל משתנה, ואתם בטוחים שאתם עוד בחלום?

גם אצלי זה כך. נסעתי לחו"ל לסופ"ש. הייתי חייבת להתאוורר קצת אחרי סבב הגיהנום שעברתי.
בדרך משדה התעופה, עצרנו בקופ"ח- לתת את המנה החצי שבועית.
לסמן וי וללכת.
הלכנו לישון.
בצהריים התקשרנו כדי לשמוע מה הלאה.
"מה זאת אומרת? את לא יודעת שאת בהריון?"

מי חשב בכלל??? מי האמין בכלל? (הנסיך טוען שהוא חשב, אבל הוא תמיד היה אופטימי מעצבן ביותר)

אז כן, זו הודעת הריון

כבר שמונה שבועות אנחנו הורים בפוטנציה, והיום העזנו ללכת לבדוק דופק.
אומרים שאם יש דופק, הסיכון פוחת משמעותית.
אומרים שעכשיו אפשר לשמוח.

אבל אפחד לא הכין אותנו לזה שאחרי טיפולי הפוריות יגיע ההריון, ורק עכשיו מותר לנו להתחיל באמת לשמוח.... בזהירות....

 (זו טיוטה, היא תתפרסם מתפרסמת רק אחרי הבדיקה. אמן שתתפרסם. אמן.)