צפור מתכווצת

פעם הייתה לי חיית מחמד.
קראתי לה "הדי", כי היא הופיעה פתאום ודמתה לראש של תינוק. מכאן ה"הדי".
היא הופיעה פתאום. בליטה ענקית בבטן. נכון שבשניה הראשונה קיוויתי שזה תינוק (מה אני אעשה, אני אשה מעל גיל 30, זה טבעי...), אבל היה ברור מההתחלה שהסיכוי שזה אכן תינוק הוא קלוש עד בלתי אפשרי.

התחלנו את מסע הבדיקות והאבחונים אצל רופא במרכז לרפואת חירום, סוג של קופת חולים אחרי שהקופ"ח נסגרת. היצור הזה, שישב לו בחלוק לבן, הסתכל עלי. הסתכל על הדי, ואמר שזה פשוט שומן. שאני שמנה ולגוף אין יותר איך להכיל את השומן, או משהו כזה. ואז הוא לחץ את הדי בחזרה. או ניסה לפחות. זה נגמר בזה שהדי, עקשנית שכמותה, נשארה במקומה, ועליה נשארו טביעות האצבעות של היצור ההוא, שנשבע לעזור לאנשים (כנראה כל עוד הם לא שמנים מדי).
אחרי שהתאוששתי מהטראומה, המשכנו בבדיקות.

בסופו של דבר הגעתי להדסה. בדקו והודיעו לי שהדי היא בכלל לא הדי. היא ליפי, כלומר ליפומה. למי שאינו מעורה בעניין, ליפומה הוא גידול שומני בעיקרו, שאינו קשור בכלל לעניין שומן הגוף. אני מכירה לא מעט אנשים רזים לחלוטין שקיבלו ליפומה, וגם אנשים שמנים. כמוני למשל.

אני כמובן, כמו כל פולניה טובה, הייתי בטוחה שאני הולכת למות. שאין מצב שזה גידול לא ממאיר (הליפומה שלי הייתה מספיק גדולה כדי שיגידו לי שרק אחרי הניתוח יגידו לי אם הדי ממאירה או לא). שאם הגידול שפיר, ההרדמה תהרוג אותי. בטוח שמשהו יהרוג אותי, אחרי הכל לא ייתכן שאחיה באושר עם הנסיך, נכון? אפילו כתבתי צואה בחיים, שאם משהו יקרה, לא להשאיר אותי מחוברת לצינורות (נו, לפחות במשהו אני מסודרת...).

וכך הגענו לניתוח. ש, טוב, ישנתי רוב הזמן, אז אני לא זוכרת מה היה שם באמת. אני יודעת שהנסיך ליווה אותי עד הרגע האחרון, ואחר כך ישב בחדר ההמתנה מת מדאגה. אני יודעת שלפני שהרדימו אותי העמידו אותי עירומה מול כל המנתחים והראו להם איפה בדיוק לנתח. אני יודעת שהרגשתי מושפלת לחלוטין.
ואני יודעת שהנסיך ישב לידי כשהתעוררתי. ואני יודעת שנשבעתי לעצמי לשתוק כשאתעורר, כי אמרו לי שמדברים שטויות כשמתעוררים, והדבר הראשון ששאלתי אותו כשהתעוררתי, והוא אמר לי שהוא אוהב אותי היה "אז למה אתה לא מתחתן איתי???"

אז הספור שלי נגמר בטוב. הדי הייתה גדולה מאוד. מאוד. נכון שזה לא הוריד את כל הגודל שלי (מתברר שהדי לא אשמה שיש לי בטן, זה האוכל אשם...), אבל בזכותה עשיתי שינוי בחיים שלי.
והנסיך היה לידי כל הדרך, גם כששלחו אותי הביתה עם צינור ושקית מחוברים לבטן, גם כשכאב לי עם כל הברזלים שיצאו לי מהבטן, גם כשעד היום אין לי שם ממש תחושה. וכן, הוא גם התחתן איתי בסוף.

ונזכרתי בכל זה בגלל הספור של קרן נתנזון, שהתראיינה בשבועות האחרונים תחת כל עץ רענן לגבי הכריתה המניעתית שהיא עשתה. ואני לא יודעת מה לומר על זה. אני ממשפחה סרטנית, אבל ניתוח שכזה נשמע לי ללכת לקיצוניות. מה גם שמתברר שהיא מתכננת ניתוח המשך (אחרי שתלד): כריתת שחלות. לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעשות דבר כזה, ועוד לפני שאומרים לי בוודאות שחליתי.
אני כן יודעת לומר שהדי גרמה לזעזוע לא קטן. הנסיך עדיין בטראומה מהניתוח, אני משנה את החיים שלי. לפעמים טוב שהדי כזו באה לרגע (בתנאי שהיא לא נשארת).

שמעו ספור (שקראתי ב"ידיעות אחרונות", ב"מוסף לשבת"): מעשה בילדה בת 14 ובמערכת היחסים שלה עם חבר של המשפחה. המשפחה עברה משבר גדול, ולחלל הזה נכנס האדון. זה מתחיל לאט לאט, כמו שזה בדרך כלל מתחיל. נגיעות מקריות כביכול, נשיקות חטופות, ואז זה עובר לדברים אחרים. הילדה הולכת ומתנתקת מהמשפחה, רע לה. היא מתבודדת. היא לא מספרת לאפחד מה עובר עליה, רק ליומן שלה.
את היומן מוצאת אמה, שדואגת לה. היא מעבירה את היומן למשטרה, מתחילה חקירה. המאנייק מועמד לדין.
עד כאן הכל נשמע בסדר, נכון????

אז זהו.
המאנייק מציג בפני בית המשפט אישור רפואי על כך שיש לו סימן היכר על איבר מינו. הילדה לא ציינה זאת כלל בחקירות ובעדות, והשופט זורק אותה מכל המדרגות וקובע שהיא לא מהימנה, כי איך היא לא זכרה פרט כזה חשוב.
ואז יש טוויסט בעלילה. המאנייק תובע את הילדה למשפט אזרחי, על העוול שנעשה לו. למי שלא יודע, במדינת ישראל אין לקורבן זכויות בבית המשפט הפלילי. הספור בבית המשפט הפלילי הוא בין מדינת ישראל לעבריין, ולקורבן אין יותר מדי יצוג מול השופט. בבית הדין האזרחי הספור הוא שונה.
הסניגורים של הילדה דורשים בדיקה של רופא מטעם בית המשפט לעניין איבר מינו של המאנייק. מתברר שסימן ההיכר ה"כה בולט", הוא נקודה קטנה. המאנייק מפסיד בבית המשפט האזרחי.

כל הספור הזה נמשך 14 שנה. הילדה היום היא מבוגרת. אמא. בן אדם. והיא נלחמה על האמת שלה ונצחה, אבל באיזה מחיר? ולמה זה היה צריך להמשך כל כך הרבה זמן?
ומה שהכי מעצבן אותי בזה, זה שהפרקליטות הייתה צריכה לעשות דבר קטן אחד במהלך המשפט, ולא עשתה אותו. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות, כל מה שהיא הייתה חייבת לעשות, זה לבקש חוות דעת של רופא מטעמה, דבר שהוא די נפוץ בבתי משפט.

זה משגע אותי, הדברים האלה. אני בטוחה שאף אחד לא עושה את זה בכוונה, אני בטוחה שאין להם כוונה רעה, ושהם לא אשמים שהם מה שנקרא "ראש נצנץ", אבל מעצבן אותי שכל פעם אני מוצאת מחדש את הסיבות למה זה היה נכון לא לפנות למשטרה. 14 שנה!!! היא חיכתה עד שתצא האמת.

כל מה שנותר להגיד זה שכל הכבוד לה ולבני משפחתה שתמכו בה, הלכו איתה כל הדרך, ולחמו עד הסוף. הרבה משפחות נוהגות אחרת (תאמינו לי, אני יודעת...).
ולפרקליטות/ בית המשפט? יש משפט האומר "צדק בלי חכמה הוא בלתי אפשרי".
זה כל כך הכעיס אותי!