חוצת המציאות

היו דברים רבים ששכחתי לשאול את אלקסנדרה בכל הפעמים שהיא באה לבקר אותי, ועוד יותר דברים שהתביישתי לשאול, אפילו אחרי שהיא הבטיחה להפוך אותי לערפד. אחת מהשאלות החשובות ביותר היו עד כמה שתיית דם שונה מאכילה או שתייה של בני אדם.  כעת עדיין לא היתה לי תשובה -  ברגע שנעצתי את ניבי בצווארה של האישה הישנה, משתיקה את צרחת הכאב שלה בקלות בידי הפנויה, כל שמץ של רצון להפסיק לשתות התנדף. אבל  האם  לא כך הרגיש אדם מורעב לגבי צלחת מלאה באוכל שהניחו לפניו?  מובן שהאדם המורעב לא היה משאיר אחריו גופה ריקה מדם, מכוסה בחבורות שהיו מחרידות כל אחד שמוחו עדיין היה אנושי אבל לא הטרידו אותי במיוחד.

אחת השאלות שלא שאלתי – במקרה הזה באמת כי אף פעם לא חשבתי על זה – היא האם לערפדים יש השתקפות.  כעת, כשעמדתי מול המראה בחדר השינה בו האישה המתה היתה שרועה במרכז המיטה הזוגית, נוכחתי לדעת שדמותי אכן הופיעה, אם כי בשחור-לבן בשבילי. שערי היה כעת שחור במקום החום המקורי, עיני אדומות בדיוק כמו כתמי הדם על הסדינים של הקורבן שלי, ועורי נראה לי אפרפר, אם כי ידעתי שבמציאות הוא בגוון בהיר מאוד של צבע עור, בדיוק כמו שהיה לאלקסנדרה.

 החלפתי את  הבגדים הלבנים בהם קברו אותי בחצאית בהירה שהגיע לי עד הברך וחולצה שחורה פשוטה, שני הדברים מהארון עליו המראה היתה תלויה. בזמן חיםושי אחר בגדים ראיתי שחצי מהארון היה מלא בבגדי גברים, מה שהוכיח שהאישה היתה נשואה, או לפחות לא גרה לבד. בדקתי אם יש עוד מישהו בדירה הקטנה. אף אחד.

תהיתי מה אני אמורה לעשות במקרה שהבעל יחזור הביתה בקרוב, בהנחה שהוא היה בעבודה במשמרת לילה. לא יכלתי להעלות על דעתי מה עוד  בן אדם יכול לעשות בחוץ בשעה כזאת... השתעשתי בעוד כמה תיאוריות  וסיבות אפשריות בשביל אדם נשוי להיות מחוץ לבית בארבע לפנות בוקר. אולי הוא שיכנע את אישתו שהוא בעבודה ובכלל היה בדייט עם מאהבת. אולי הוא היה במפגש עסקים מחוץ לעיר וישן בבית מלון ממש עכשיו. ' הוא היה בר מזל אם זה היה המקרה', חשבתי בעודי מחטטת בארונות המטבח בחיפוש אחר עיסוק הולם. 'כי אם הוא יחזור הביתה הבוקר, אני אהרוג גם אותו.'

עכשיו כשראיתי באיזו קלות התמודדתי עם הקורבן הראשון שלי, כל העניין נראה לי לפתע כמו משחק. כמעט לא  הרגשתי אשמה. מה שכן הרגשתי היה הצמא, שהחל בהדרגה לחזור אלי, פחות משעה אחרי שרוקנתי את האישה המסכנה מדם.

קורבן מס' 2 – כך קראתי לו כי לא ידעתי מה שמו – הגיע הביתה בערך שעה לאחר מכן. התוכנית המקורית שלי היתה להניח לו לחיות עוד כמה דקות כדי שהוא יספיק לראות את הגופה של אישתו, ואז להפחיד אותו למוות לפני שאני שותה את הדם שלו. אבל ברגע שהדלת נפתחה שמעתי את הלב הפועם מתקרב לכיווני, דומה כל כך לקול ליבה של אישתו לפני ששתיתי מספיק מהדם שלה כדי להרוג אותה. לדם שלו בטח יהיה טעם טוב באותה המידה.

ורציתי אותו עכשיו. אני אשתעשע בפעם אחרת, החלטתי ויצאתי אל המסדרון בו הגבר הזר הלך כרגע, כה מהר שהוא לא הספיק להגיב. דחפתי אותו אל הקיר בעוצמה רבה הרבה יותר מדי וריסקתי את חזהו. הוא החל לצרוח מכאב ושוק, עד שדפקתי גם את ראשו בקיר והוא איבד את ההכרה.

נעצתי את ניבי בצווארו, והדם החם שזרם אל תוך פי היה טעים עוד יותר משציפיתי.

אני כבר אומרת את זה אחרי כל פרק, אבל סליחה על האיחור. הסיבה הפעם היא שהייתי בעונש כי נכשלתי בהמון מבחנים, ואז לא היה לנו אינטרנט. (עדיין אין. השכנים נתנו לנו את הסיסמא שלהם, אבל הבית שלהם רחוק מדי משלנו אז זה לאט. אבל עדיין, כבר משהו.)

אני אשתדל להעלות פרק חדש בקרוב, ולהתחיל כבר עם העלילה עצמה. אפשר לומר שעד עכשיו זאת היתה הקדמה, או משהו כזה.

ולחלק היותר חשוב:

מצאתי ישראלית (או לפחות דוברת עברית) נוספת בגרמניה. אף פעם לא פגשתי אותה באופן אישי, רחוק לי.

קלרה, שהצתרפה אלי לבלוג הזה ותכתוב סיפור משלה כשאני אסיים את הסיפור הזה. או בין-לבין. אנחנו עדיין לא בטוחות לגבי הקטע הזה.

אגב, מי לעזזל הגיע לבלוג הזה דרך החיפוש "ערפד שלי"?