חביתה עם יותר מידי מלח

אני יודעת שצריך לחיות את החיים כמו שהם אבל מה לעשות יש דברים טובים שאני פשוט דופקת

אני חולה וכל היום פשוט ישבתי וחשבתי על הדברים שאני מתחרטת עליהם

דברים היפים שקרו לי והדברים שאני עדיין יכולה לשנות

על איך אני רוצה להמשיך הלאה ומה אני רוצה להפסיק

זה קורה שאתה קורה ספר או רואה סרט וזה משפיע עליך

לי זה קורה הרבה בעצם כל הזמן אז ככה הגעתי לחשות על הכל, מההתחלה

[לחשוב הופך אותי לבנאדם יותר טוב =)]

אז כמו שהתחלתי להגיד אני בבית, חולה

שלחברה שלי יש יומולדת ועכשיו בדיוק נגמר אימון חשוב בריקוד

חושבת לי על השגיות שלי ורק עכשיו אני באמת מבינה

שאני בוכה

על הכל

אבל במסגרת אני בן אדם מאוד אופטימי אז אני לא יכולה לבכות

כי בכללי אין על מה לבכות כי החיים יפים {אמאמא המשקפיםי אמאמ}

אולי הבכי הזה זה בכי נשבר על כל השנה הקשה

לא רציתי שאפאחד ידע וגם לא אמרתי לאפאחד כי אני שונאת לדבר על כל זה ואני גם לא ידבר על זה

כי להיפתח זה טעות עצומה ולמרות שזה לא טוב זה ישאר אצלי בפנים

כל הכעס על האנשים, על עצמי, הכל פשוט הכל

ואני גם לא התלונן כי אני הבאתי את זה על עצמי

אני רק הגיד פעם אחת ויחידה שלא תחזור על עצמה ש

קשה לי

עכשיו אני ימשיך הלאה בחיים כמו תמיד ויעשה כאילו שוםדבר לא קרה

מי שלא מכיר וגם מי שכן יכולים להגיד לכם שזה מאוד נדיר שאני עצובה

כי אני לא מספרת וכמו שאמרתי גם לא יראה לאפאחד את החלק הזה של האני שלי

אבל בסוף אני מתעצבנת על שטויות ואז אני מבינה איזה טעויות אני עושה וזה כמו גלגל

ממשיך להתגלגל ואני ימשיך להכחיש שקשה

והוופה, רואים? כבר לא "קשה"