it’s my life

על כל תקופה של חושך יפצה האור .

אני לא יגדיר את התקופה הזאת כתקופה של אור אבל יש תחושת אופוריה כזו, כאילו הכל פתאום מתחיל להתבהר ולהסתדר..

וזה כייף באמת... אני  בקשר עם מישהו.. הוא גדול מממני בשנתיים, הוא לא התגייס בגלל מחלה כרונית.. הוא בטלן קטן אבל הוא אוהב..

ואולי יותר מידי אוהב ? אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו- אבל אני בהחלט מרגישה אליו משהו.. אולי זה בגלל שאני צמאה לאהבה או שאולי הוא באמת מדהים..

אה.. וחזרתי להתנדבר במחלקה האונקולוגית.. איזה הרגשה מדהימה זאת לחזור משם.. עם פנים מלוחות מדמעות בנסיעה... אני חייבת לשתף במשהו שקרה לי שם..

הייתי במחלקה נכנסתי לחלק תה ועוגה.. נכנסתי לחדר שם וראיתי אדם שישן.. הנחתי לו כוס תה ועוגה.. והבטתי במוניטור ולא הבנתי למה הוא מראה קו ישר.. ראיתי שהוא לא מצפצף אז לתומי חשבתי שניתקו את המוניטור או משהו.. יצאתי והמשכתי לחדר הבא.. לאחר מספר דקות בודדות אני רואה שמוציאים את האדם הזה מהחדר.. באלונקה של גופה עם כיסוי מעל.. מסתבר שדיברתי עם גופה !! אני לא יגיד שזה עשה לי סיוטים או משהו אבל כששיתפתי חברים והורים בקטע הזה אמרו לי שההתנדבות הזו במחלקה הזאת ספציפית היא לא לגיל שלי .

אבל מי כל אלה שהם יגידו לי מה לעשות ? לאחר כמה אנשים שהכרתי במחלקה הבנתי כמה האנשים האלו זקוקים לאנשים נוספים שלא מכירים אותם.. שלא מצוות המחלקה.. שבעצם נכנסים לחדרים ומחייכים.. מביאים איתם אור נתינה ותקווה לחיים טובים יותר !!

אחרי שידיד שלי נפטר מלוקמיה ודודה מסרטן הריאות ואבא של החבר שלי גם הוא מהמחלה הארורה.. החלטתי שזה משהו שאני יכולה לעשות למען הכלל..

המסע למען אחי משתפר.. אחרי זעקות להורים הוא התחיל שוב טיפולים ריגשיים אצל פסיכולוג.. אני מקווה שהוא יגיע למקום טוב יותר מאשר היכן שהוא נמצא היום..

קראתי באתר של עמותת סה"ר איך להתנהג עם אנשים אובדניים ולמדתי המון...

תודה על הטוקבקיסטים מהפוסט הקודם..

ושיהיה שבוע מקסים לכולם.. :)