על החיים ועל שטויות אחרות

פעם חשבתם מה היה קורה אם היממה הייתה מתארכת?

אני לא מדבר (כותב) על עצירת הזמן. נכון לעכשיו, זה לא אפשרי. אלא על יותר שעות ביממה. ובקיצור: יותר זמן לעשות מה שאנחנו רוצים!

יותר זמן לישון, לקרוא, לעשות ספורט, ללמוד, לשחק במחשב, לראות טלוויזיה, להיות עם חברים, לראות סרטים, ללכת למסיבות. יותר זמן לכל התחביבים והרצונות שלנו, עוד 6 שעות של אושר ואושר ואושר.

יש אנשים שאולי יגידו ש-24 שעות זה בהחלט מספיק, ו-20 שעות לא יזיקו. כאלה שכנראה לא נהנים מעצם עובדתם בעולם הזה, בחיים שלהם, אבל זה כבר בעיה שלהם. אבל לאלה העסוקים, יותר או פחות, לאלה שלא מספיקים לעשות כל מה שהם רוצים וכך עובר יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע וכבר מגיעים לחודש הבא ולאלה שפשוט רוצים לנוח או לישון יותר כדי שיהיה לכם כוח לעבוד, ללמוד וכו'.

זה גם הגיוני 30 שעות ביממה, רק לא מציאותי: 15 שעות ביום, 15 שעות בלילה. במקום לספור עד 24 (חצות) נאריך עד

30  ולא תהיו עסוקים מדי בהמשך חייכם.

אבל זה נכון, אתם צודקים, יכול להיות משעמם מדי. אולי בעצם עדיף להיות עסוקים כי ככה השבוע עובר מהר יותר?

מה דעתכם? אני עדיין חושב להאריך את היממה, צריך לדבר עם אלוהים. אולי נעשה משא ומתן ונתפשר על 28 (לא 27 כי זה אי-זוגי).

לפני כמה חודשים נפתחה הפינה של ביקורת על בלוגים ועכשיו ביקורת על בלוג חדש מאוד (נפתח היום):

הבלוג נפתח באותו היום שהבלוג שלי נפתח- 25. ומה יש בבלוג?

שם הבלוג: הסיפור שלי

מין הכותב: זכר

תוכן: הבלוג כולל סיפור של בעל הבלוג. הפרק הראשון נכתב באופן מדהים! ניכר שלבחור יש כישרון ואני מצפה שימשיך להפתיע ולפתח את הסיפור למעננו, הקוראים.

עיצוב: הצבעים הבהירים מתאימים ורואים שהוכנסה מחשבה בעיצוב.

פופולריות הבלוג וכניסות: הוא בלוג מאוד חדש, ובינתיים זכה ל-4 תגובות ו-6 כניסות

כללי: הבלוג מאוד נחמד. מעביר את הזמן בצורה טובה וכיף לקרוא את הסיפור.

תיכנסו ותיהנו:  http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=588489

התקבלתי למועצת התלמידים!  וקיבלתי 91 במבחן בתנ"ך!

שנה טובה!

שנה של הצלחה

שנה של בריאות

שנה של אושר

שנה של כיף והמון אהבה

ממני,

                           תומר

לפני שבוע, בערך בשעה הזאת או קצת לפני, חזרתי מסמינר שכב"ג בשבט עלית.

זה היה סמינר הקיץ הראשון של שבט עלית ומטרתו הייתה ברורה: להחליט על נושא לקיץ, לגרום לנו להתלהב לפני המחנה ולהסביר לנו מה אנחנו צריכים לעשות.

בערך 10 שכב"גיסטים לא יצאו אבל למרות זאת היה מאוד כיף. אני שמח שיצאתי ואפילו הייתי נשאר עוד יום כי היינו במקום מרווח.

ישנו על מזרונים, היה, כמו תמיד, אחלה אוכל, אני גם הכנתי סלט חח (למרות שזרקו הרבה כי לא אכלו...).

גם היו הרבה יחידות, בערך 5, שעסקו בדברים מאוד חשובים. יחידה זה בעצם פעולה כזאת שהעבירו המרכזות הצעירות או המרכזים הבוגרים. זה לא היה חופר מדי והיו משחקים-מתודות שבאמצעותן העבירו לנו כל מיני דברים חשובים. ביחידה האחרונה בחרנו נושא למחנה ומי שרצה תפקיד קיץ מסוים רשם עצמו. אני בחרתי "אחראי פטל" אבל אור אמרה לי שאני לא אקבל כי אני מדריך טוב וחבל שלא הלכתי לתפקיד אחר. אז אני אהיה מילא בועדת "מרכז פעילות" ואעזור להכין אותו.

הסמינר גרם לי להבין שהמחנה קרוב מאוד! זה היה בדיוק חודשיים למחנה ועכשיו יש פחות מחודשיים (חודש ושלושה שבועות חח). אני מודה שאני מתרגש וחושש...בכל זאת זה המחנה המלא הראשון שלי. אני גם מדריך, יש לי מחויבות.

אני חייב להודות שאני לא רוצה שכל החניכים ייצאו כדי שיהיה לי יותר קל. מצד שני, אני רוצה לסיים איתם את השנה. אני הולך להשקיע בהם בפיצ'ים, כבר קניתי אחד. אז נבזבז 30 שקלים, זה למטרה טובה- זה לא "לבזבז" אלא "להוציא על משהו טוב", חחח.

בסמינר היינו גם בים! בשבת, ביום למחרת, והיה מאוד כיף. היו גלים מטורפים- היה דגל אדום. אני אוהב להיות בים אבל לא יוצא לי עם חברים בים, לפעמים אני הולך עם אבא. רק עכשיו התחילה עונת הרחצה...אז יש עוד זמן.

אני מתקדם מאוד עם הסיפור שלי=] וזה גורם לי לשמוח.

כתבתי בשבוע האחרון ארבעה עמודים נוספים וכמעט סיימתי פרק אחד. עד לפני 10 דקות כתבתי את הפרק החמישי בסיפור. אבל כמובן שהכל משתנה. אני צריך להוסיף ולערוך פה ושם...לתקן ולשנות משהו בפרק הראשון.

איזה עצות יש לי לתת לסופרים אחרים??? תאמינו בעצמכם ויהיה טוב! אתם כמובן מוזמנים לשאול אותי שאלות על כל דבר שקשור וגם לא קשור!

בזמן האחרון אני לא האדם הכי שמח בעולם. אני מרגיש שצופים זה החיים שלי ואני לא הרבה עם חברים וזה...אני אנסה לשפר את זה. וכן, הצופים זה הרבה ממני, וכמו שיובל אומר הרבה פעמים, לנו ולקורס: "הצופים משנים אתכם". זה נכון, הם שינו, משנים וישנו אותי ורק לטובה.

אתמול בערב הלכתי לשבט ירקון ל"רמפה"..להשבעה של קורס ח'. לנו, לחניכי הקורס הראשון בשבט מירון, לא הייתה השבעה ולכן אמרתי גם את המילים בלב, המילים שצריך להגיד כדי "להבטיח" ואני מרגיש כאילו אני יכול לעשות ת'שלוש אצבעות וזה טוב לי. לחלק זה לא חשוב אבל לי זה כן.

הפוסט הזה ממש זרם לי ולא תיקנתי כלום

אני שמח על התגובות ועל הכניסות

ומקווה שיהיה לי זמן לכתוב עוד פוסט השבוע

לפני הפסטיבל בשבת בשבט, שאני מקווה שיידחו אותו! כי מלאאאאא לא התחילו והגדוד שלנו, ה', במצב ממש גרוע (גם האחרים, אני מניח)

אסיים בבדיחה:

איש אחד עזב את רחובותיה המושלגים של שיקגו כדי להנות מחופשה בפלורידה שטופת השמש. אשתו, שהייתה בנסיעת עסקים, תכננה להצטרף אליו ולפגוש אותו במיאמי, ביום למחרת. האיש הגיע למלון לאחר שבילה כל היום בחוף, תחת עצי קוקוס ושתיית קוקטילים טרופיים... הוא החליט לשלוח E-MAIL לאשתו, כדי להקדים ולספר לה את נפלאות המקום. הוא לא מצא את כתובת ה- E-MAIL שרשם בפתק, לכן סמך על זכרונו ושלח: [email protected] בתקווה שזה נכון. מקסימום, אמר לעצמו, זה ממילא לא כל כך חשוב. אבל רצה הגורל והכתובת לא הייתה נכונה. הוא טעה באות אחת וההודעה הגיעה לתיבת ה- E-MAIL של אשת כומר פרוטסטנטי שנפטר יום קודם. בלילה, אשתו של הכומר פתחה את הדואר האלקטרוני כדי לראות את הודעות הניחומים ששלחו לה. כאשר ראתה את ההודעה נתנה צעקה, ניסתה לקום אבל התמוטטה ומתה מהתקף לב. קרובי משפחה ששמעו את הצעקה רצו לחדר, ולאחר שראו את האישה המתה קראו את ההודעה: "אשתי היקרה, הרגע הגעתי. הנסיעה היתה ארוכה, אבל היה שווה. הכל מאד יפה! ממש גן עדן! העצים, הגנים, המסיבות. למרות שאני נמצא פה רק כמה שעות, אני מרגיש כבר כמו בבית. עכשיו אני הולך לנוח קצת. רק רציתי להגיד לך שכבר דיברתי עם האנשים פה וכולם מצפים לבואך מחר. אני בטוח שהמקום ימצא חן בעיניך. בעלך האוהב אותך לנצח. נ.ב. תכיני את עצמך, חם פה גיהנום!"

מחר, ב-1.6, יש לבתיה יום הולדת !! היא בת שנה (זה לא תאריך מדויק, זה פחות או יותר). אני כבר יודע איך אני הולך לחגוג לה =] בשבילה זה עוד יום, אני חושב, אולי היא לא יודעת שיש לה יום הולדת...מעניין אם היא מתגעגעת למשפחה שלה או אם החיים שלה היו טובים יותר במשפחה אחרת או בחנות חיות שקנינו אותה, ביישוב רשְפּוֹן.

שבוע (חדש) וטוב=]

לי הוא הולך לעבור מהר, אני כבר יודע זאת.

תומר

מבצע חדש: כל מי שמגיב לי אני מגיב לו פעמיים בבלוג שלו ומי שמפרסם את הבלוג אצלו אני מפרסם אצלי למשך 3 פוסטים וגם ברשימת בלוגים!

שוב פעם לחזור על זה שאני לא אוהב טיולים? מתחיל לשעמם... אז ככה: השבוע, עוד שלושה ימים, או יותר נכון יומיים ו-15 דקות אני אצא לטיול חנוכה עם שכב"ג משכבת ט'-י"א מהשבט. בינה כמה חברים וחברות טובים שלי, 2 ראשג"דים ועוד.

אני לא מתרגש ולא מאושר שאני הולך לצאת לטיול, אבל יוצא אליו גם כדי לראות איך אני אתמודד בו ואם אני מסוגל כן ליהנות  בטיולים ולא לחשוש מעט לפניהם. בלי לחפור יותר מדי, אוסיף שורה אחרונה, אם הטיול היה יומיים וחצי, חמישי אחה"צ עד שבת בערב, כמו שתוכנן כי חשבו שתיגמר השביתה (אני אופטימי מאוד ואני כבר לא חושב ככה) הייתי יותר שמח והייתי יוצא לטיול בכיף גדול יותר מהקטן מאוד שקיים עכשיו. גם יש 2 שכב"גיסטיות שכנראה יצטרכו לחזור בשבת, ואני יודע רק על שתיים, אולי יש יותר??? זה לא יפה שמוסיפים אחרי שקבעו ועוד משלמים כסף על יום נוסף. צריך עוד פעילויות, עוד אוכל ועוד חומרי גלם שונים. עוד לילה ועוד מסלול, עוד קור ופשוט עוד יום!

אם לסיים במעט שמחה- עוד שלושה ימים אני יוצא לטיול חנוכה עם כל החברים ואם יהיה חם, נצמד לאיזה מישהי חח ואם יהיה קר...למה שיהיה?!

אז לילה טוב והמשך שביתה נעימה

תומר =]

שמתם לב שהפוסטים שלי, רובם, בקטגוריה שחרור קיטור??? מעניין...

אתם יכולים להיות מנויים לבלוג, אם תוסיפו את האימייל שלכם לרשימת התפוצה וכל פעם שאכתוב פוסט חדש או אעדכן קיים תקבלו הודעה ישירות לאימייל ולא תצטרכו להיכנס מדי יום או יומיים לבדוק אם כתבתי פוסט חדש או לשאול אותי (לאלו שמכירים אותי). כדאי לכם! אני עשיתי זאת בשלושה בלוגים אחרים. תנסו! ביייי

אני כותב את הפוסט הזה בעיקר בשביל עצמי. לא משנה לי אם אקבל תגובות או לא או אם ייקראו את הפוסט או לא. אני כותב כדי לפרוק קצת.

טוב אז ככה, ביום שישי האחרון הודיעו לי שזהו נגמרה תקופה מאוד מאוד ארוכה, 41 שנים, וכעת יהיה קשה לצד הפורש. יהיה קשה כי התרגלו התנאים להיות כפי שהיו, לו"ז קבוע בכל יום, וכעת זה איננו, שום לו"ז ושום דברים קבועים ויום-יומיים.

קשה לי גם כי אני נהגתי להיות שם הרבה בקיץ, בחופש הגדול והיה לי ממש כיף. באמת שנהניתי ועכשיו זה לא יהיה יותר.

אני יודע שלא פירטתי ולא דייקתי במילים כדי שלא תדעו לפני ששאר הציבור שצריך לדעת יידע.

טוב לא יוצאות לי המילים רק אגיד שתקופה אחת נגמרה והכל הולך להשתנות ולהיות בהתחלה קשה יותר, הרבה יותר.

אני לא רוצה לספר את זה לאחרים כי אולי זה ייראה כאילו "מה כולה ככה וככה, אפשר לחשוב". אבל בעיני זה לא ככה. יכול להיות שחבר יספר לי שהאוגר שלו מת ואני אגיד "מה? זה כל העניין, כולה אוגר". אז אותו דבר כל אחד מייחס לזה חשיבות שונה. אני חייב לציין שזה לא מוות או משהו פשוט היה דבר קבוע בחיים במשך 41 שנים (לא בחיים שלי אני עוד לא חי 15) ועכשיו הוא נגוז. מצד אחד זה באמת טוב, הגיע הזמן כבר לשינוי הזה, ומצד שני זה פחות טוב וכמו שאמרתי יהיה קשה החל ממחר לאותו אדם.

אל תשאלו אותי מה קרה בבקשה ודבר אחרון: היום שמעתי שערכו מעיין מסיבת פרידה, כמה בוטנים, קישים, עוגות, מעט נאומים והרבה בכי, המון. אבל כולם ידעו שזה יגיע, פשוט לא בשלב הזה אלא בשלב מאוחר יותר, אולי עוד כמה שנים. החיים ממשיכים 

להתראות :-(