אפשר לומר שהסרט מנסה להציג את החיים המושלמים ככאלו שלא קיימים. ומה קורה כאשר לעולם מושלם כמו "פלסנטוויל" מעיזים להכניס את הצבע - הצבע שחודר כאשר האנשים מגלים את האהבה, את הסקס והייצריות, את התככים והאלימות. אפשר לדבר ארוכות ורבות על המסרים הדתיים הרבים המופיעים בסרט (התפוח של אדם וחווה, הסנה הבוער, המבול..), אפשר לדבר רבות וארוכות על המסרים הפוליטיים ועל הפערים בין הרפובליקנים לדמוקרטיים, על הגזענות כלפי ה"צבעוניים" ואלו המעיזים לחשוב ולהרגיש אחרת!
אין ספק שהסרט עוסק רבות בקבלת השונה, או באי יכולת קבלת השונה, על הקושי שלנו כבני אדם, כחברה, כתרבות, לקבל שינויים, לעבור שינויים עם הזמן.
עם זאת, לטעמי, הסצנה המשמעותית בסרט, הינה דווקא הסצנה האחרונה, הקצרה שכמעט נבלעת בסוף הסרט.
אנו מתיימרים לומר שאנו מקבלים שינויים, שהיום כבר פחות ופחות חשוב לנו להיות מושלמים, אך ההפך הוא הנכון!
בסצנה האחרונה כאשר דייב חוזר הבייתה, הוא מוצא את אימו בוכה במטבח. האם מספרת לו שהיא עזבה את חבר שלה, שגם כך היה הרבה יותר צעיר ממנה ושהיא לא מבינה מה היא עשתה איתו בכלל. בשיחה הקצרה ביניהם עולה הנושא שהיא תמיד חלמה על בית מושלם, בעל מושלם, חיים מושלמים ושעכשיו הכל ממש "בלאגן". דייב אומר לה שאין כזה דבר משהו מושלם, זה לא קיים!
לטעמי המסר הזה הוא המשמעותי ביותר בסרט. שהרי אנו רודפים אחר שלמות, גם אם אנחנו לא מודים בכך ומתיימרים להיות אחרת, אנו רודפים אחר קריירה יוקרתית, בית מושלם, משפחה וילדים וחשוב לנו שהכל יהיה מושלם ובעצם - זה לא קיים.
המרדף הוא לריק. מרדף הגורם לנו להיות מאוד ביקורתיים, מתקשים לקבל את האחר והשונה ומתקשים לקבל שינויים בחיים, אנו מחפשים את הביטחון שלנו ביציבות ובעקביות בחיים.
האם זה הכרחי? האם אפשר גם אחרת? האם אפשר לצאת ממעגל המרדף הזה או שהוא חזק מאיתנו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
