בבית בו גדלתי רוב ילדותי. היה לי חלון שהשקיף הישר אל הבית של השכנים. אל תוך אחד החדרים. לא חדר מרהיב או משהו, רק מלונה, וילדה לבושה בשמלה לבנה שיצאה ממנו מדי פעם.
היא לא הייתה הולכת על שתיים, על ארבע, היא הייתה הולכת עם הלשון בחוץ. לפעמים הייתה יוצאת מהבית ורצה אחרי הדוור. אימא אמרה שיש לה מחלה נפשית או משהו פלצני בסגנון.
אני זוכר שפעם אחת היא ברחה מהבית. שבועות שהמשטרה חיפשה אותה.לא חזרה, כשהמשטרה כבר וויתרה על התיק, ההורים כבר וויתרו גם הם. לפעמים הייתי רואה משהו לבן רץ בין השיחים ליד הבית.
לא חשבתי שזאת היא,אולי איזה סנאי או משהו. כל שנה מאז יום העלמותה ההורים שלה הכינו סעודת אב לוהזמינו את כל קרובייהם ומכריהם. כמובן שגם אותי ואת משפחתי.
ביום השנה החמישי להעלמותה של הילדה כולם התאספו בבית של הזוג. האווירה כבר הייתה יותר פתוחה מהפעמים הקודמות. כולם אכלו וצפו באלבומי התמונות כרגיל.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת האחורית. האימא נגשה לפתוח, החיוך המקבל שהיה על פנייה נחמק כשמבטה הופנה למטה. הכוס שאחזה בידה נפלה ארצה ונשברה לרסיסים.
אני והאבא רצנו לבדוק מה הבהיל אותה. וראינו את הילדה, מלאת ריר בפיה, שפתייה סגולות מקור, היא הייתה כבר נערה אך רזה כמו גפרור. עייניה האדומות וכל הבעת הפנים שלה צעקו "וויתרתם".
היא החלה לצעוד בכבדות בין האנשים, התנשמה והתנשפה במהירות. משב רוח קל חדר לתוך הבית והכניס קצת אוויר לדממת שהסתוררה שם.
בלעתי את הרוק שהיה בפי והתקרבתי בצעדים קטנים אלייה. " לולה." קראתי בשמה. היא סובבה ראשה באיטיות ונעצה בי מבט. שערה השחור כיסה את פרצופה המבחיל.
התקרבתי עוד קצת. היא הניפה את ראשה הצידה וחשפה את פרצופה. המבט החודר שלה שרף. היא חשפה את שינייה הרקובות אשר היו עטופות בריר.  
לקחתי כמה צעדים לאחור בבהלה. היא התקדמה לעברי. הביטה אליי, והמשיכה ללכת. האימא ניסתה לתפוס אותה אבל לא הצליחה.
מאז אותו יום , הבית בו היא גרה ננטש והזוג עבר לגור רחוק מכאן.  אני עדיין עובר לפעמים באות ובית וממלא מים ואוכל בקערה ליד המלונה שלה.
ולפעמים אני מגלה על עצמי שריטות כשאני קם מסיוט עלייה. פעם אחת מצאתי את עצמי בבית חולים. שוכב במיטה, מלא צלקות.
ואני רק זוכר דבר אחד ממה שגרם לי את כל זה. מבט חודר שצועק "וויתרתם." מבט שורף. אותה הילדה מסתובבת אי שם.
מדי פעם חוזרת לבקר, לא לנבוח, לא לדבר. רק לנעוץ מבטים. מבטים שחותכים ומשאירים צלקת.