סיפרו שכתבתי לתחרות כתיבה נוצרת בנושא חלומות ושאיפות.

תקראו ותהנו :)

מכונת המשאלות

 

זו הייתה המצאה מעולה, כך אמרו לי כל האנשים ששמעו על הרעיון.

לבסוף זה נרשם כפטנט. מכונת המשאלות.

אחרי הרבה עבודה, של שנים, השקעת המחיר, הזמן וכוח העבודה והאנרגיה, הכל השתלם.

הגשמתי את החלום. בניתי את מכונת המשאלות הראשונה שהייתה קיימת בעולם.

"אני כל כך שמחה בשבילך, השקעת כל כך הרבה בחלום שלך, והנה הגשמת אותו. איילת, את כל כך אמיצה, את פשוט בן אדם מדהים. כל הכבוד", אמרה לי חברתי הטובה ביותר, מיכל.

קיבלתי נהמון תגובות, בעיקר תגובות תומכות והמון תגובותמאנשים ששמחו שהגשמתי את חלומי כבר בגיל כזה צעיר, בשבילם, אני בת 23.

מכונת המשאלות פותחה והומצאה, עבר האב טיפוס, עמד בציפיות הנכונות לאחר התכנון הרב.

המכונה יצאה לפועל. המכונה שאני בניתי, אני המצאתי, אני עיצהתי, עמדה בפתח הקניון הגדול ביותר בארץ. קצת אחרי הכניסה, בפנייה שמאלה.

פנויה לכל דורש.

כל כך הרבה אנשים אמרו לי שאני חולמת, שאני הוזה, אין כזה דבר שיגשים לך את המשאלות.

הנה, הוכחתי את חלומי מגיל קטן, עשיתי את הבלתי אפשרי, וזה נותן את ההרגשה הכי מדהימה שאי פעם אפשר לתאר.

מכל התגובות, הפתיעה אותי רק תגובה אחת, של אדם אחד, מעט יותר מבוגר ממני.

מכל התגובות, זו הייתה התגובה היחידה לא כללה מחמאה, ואף הוותה ביקורת רצינית.

"המכונה הזאת שבנית, מכונת המשאלות. היא לא טובה לנו. את כנראה עוד צעירה מכדי לדעת מה יעזור לעולם, לבני האדם."

הוא לא חיכה לתגובתי, הוא סובב אליי את גבי והלך. מתו כל התגובות על ההמצאה שלי, זו התגובה שחרוטה לי בראש הכי חזק, והיא לא תימחק.

למרות שאני חייבת להודות, עד עכשיו עוד לא הבנתי מה הייתה הכוונה שלו.

אבל לא נתתי לזה להפריע, והמשכתי בשלי. המכונה עמדה שם, פעלה ללא הפסקה.

היא זכתה להמון פרסום, היא פורסמת בטלוויזיה, במחשבים ובאינטרנט ובעיתונים.

היא נחשבה ל"דבר הבא".

מדי כמה שובעות הייתי חוזרת לקניון, מציצה על המכונה שלי, לוודא שהכל בסדר.

לעיתים הייתי פונה אליה ומבקשת להביע משאלה. כל אדם שפנה אל המכונה קיבל מה שהוא רצה,

מצעצוע, לכסף ואפילו לשינוי באופי.

כך אנשים הצליחו להגיע לשלמות, שלמות אמיתית, כזאת שלפי האמונה מעולם לא הייתה קיימת.

הרגשתי מאושרת. הכל בזכותי. הצלחתי ליצור עולם מושלם, אני, בכוחות עצמי, עם המחשבה והדמיון.

עברו כך כמה חודשים, ואחריהם שנים. שנים של עולם מושלם, הייתי עשירה ומפורסמת.

כמובן שזה היה חשוב, אך לא חשוב כמו האושר והשלמות התמידית שהייתה לי, בעצם לכולם.

לכולם, חוץ מאיש אחד. האדם היחיד שלא נסע, או טס אל הקניון הזה ואל נגע במכונה.

כן, אותו אדם שהעיר לי את הביקורת שדי פגעה בי באותו זמן, אבל הרגשתי חזקה ולכן לא ייחסתי לזה חשיבות. לא הבנתי אותו. אבל אם הוא מעדיף להישאר ככה, זוהי רק אשמתו.

לאחר זמן רב, האנשםי התפתחו. אך העולם נשאר אותו דבר. הקניון לא השתנה, החנויות לא הוציאו מותגים חדשים, לא הומצא אוכל חדש ולא נוסו ניסויים חדשים כלל.

בהתחלה הכל נראה היה מוזר, אבל הייתי מאושרת, הייתי חזקה, וכך כולם, אז אף אחד לא התייחס.

הרחובות התרוקנו מאדם, אנשים לא עסקו יותר בספורט ולא עסקו בדיאטות, לא פותחו שיטות חדשות למעשים ולפעילויות והילדים שנולדו נולדו למציאות מעט שונה, אך עולם שנשאר לגמרי אותו דבר.

הדמיון שבעתיד בכדור הארץ יהיו רובוטים, ומכוניות וחלליות יעופו בשמיים, לא היה אפילו מעט קרוב.

הכל נותר אותו דבר גם לאחר שחלפו שנים רבות.

האנשים לא הזיזו את עצמם, לא פעלו. הרי הכל נעשה בשבילם על ידי המכונה.

אם השמינו? יכלו לפנות למכונה ולהרזות. אם איבדו כסף? יכלו לפנות למכונה ולהפוך לעשירים.

בגל 68, חליתי במחלה קשה. המחלה השתלטה עליי והיה לי קשה לתפקד, ובכלל, שיערו כי לא אשרוד עוד זמן רב.

אבל הייתה לי היחלצות מהצב – המכונה שאני בכבודי ובעצמי בניתי יכלה להציל את חיי.

התקדמתי לעבר הקניון, בכניסה פניתי שמאלה. ליד מכונת המשאלות הופיע אדם שלא חשבתי שאראה בחיי, בעיקר לא שם. אותו אדם, היחיד שלא נגע במכונה.

"מה את עושה כאן?" שאלתי, "באת לבקש משאלה? חשבתי שלא תיגע במכונה". אמרתי לו עם מעט כעס, על אותו עלבון שניתן בעבר.

"לא",ענה האיש בביטחון. "באתי כי ידעתי שאמצא אותך כאן, חיכיתי לרגע בו תהיי קרובה למוות, ידעתי כי תבואי לבקש משאלה מהמכונה, כצפוי את כאן".

הסתכלתי במבט טיפה מוזר ומבוהל, אך נתתי לו את הכבוד להמשיך לדבר.

"מדוע את חושבת שהעולם לא התקדם מאז בניית המכונה? הרי את יודעת טוב אפילו כמוני כי הכל נשאר אותו דבר, לא זז, ללא המשך, וללא עתיד".

לא ידעתי מה לענות, נשארתי שותקת.

"מכונת המשאלות גרמה לאושר, היא גרמה לכולם להיות שלמים בעלי חיים מספקים ומושלמים, ללא כל בעיה או הרגשה רעה, ואם היה כזה מהכונה תיקנה זאת." הוא אמר והמשיך לדבר.

"אבל תחשבי לרגע, כל השאיפה לשלמות, הרצון הרב הזה לסיפוק ולאושר? כיצד הוא היה מונע?

שאיפה הזאת, היא זאת שקדימה את המין האנושי ואת כל העולם, היא זאת שייצרה המצאות חדשות, היא זאת שפיתחה את העולם, את המותגים, היצירות וכל דבר חדש שנוצר. היא זאת שהייתה אמורה לגרום לכל החלומות שלנו לעתיד להתגשם."

הופתעתי מכל מילה ומילה, כל מילה ומשפט ננעצו בתוכי בחוזקה.

"בעצם, את, שגרמת לכל העולם להיות מאושר ומושלם, לא השארת מקום לדמן, לא השארת מקום לחלומות.  ביטלת כל שאיפה אפשרית, את, את מנעת מכולנו להתקדם".

אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי כל מילה ממה שהוא אמר כל כך טוב. הודיתי לאדון, כמה שהוא צדק. פירקתי את המכונה, חזרתי לביתי ונשכבתי במיטה.

"כמה שהוא צדק, העולם הזה חייב להמשיך להיבנות ע"י השאיפות שלנו, הן העתיד והן ההתקדמות וההתפתחות של העולם". מילותיי האחרונות נאמרו בהבנה שלמה, ובצער גדול, אך שמחה על כך שהבנתי את משמעות השמחה, האושר והשלמות.

צנחתי לתוך שינה עמוקה, שינה שתימשך לנצח.

הסיפור משתתף בתחרות כאן: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208

תגידו אם אתם רואים, אם הפעם זה עובד ><

אשמח מאוד לתגובות על הסיפור,

She.