 כינוי:
המיתוס שלך מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
| 7/2009
אין עוד איש מלבדו.
אדם אחד מסתובב ברחובות. אין עוד איש מלבדו. הכל שקט, ניתן לשמוע את רעש העצים כאשר נפגשים ברוח.
הוא חולף על פני הרחובות, על פני כל הבתים, בית בית, במשך שעות ארוכות, הוא לא מתעייף. לא נעצר לנוח, ממשיך.
ליד כל כמה בתים הוא נעצר, מהסס. חושב האם להיכנס או שאולי עדיף שלא. יש לו מבט מוזר בעיניים, קשה להבין מה הוא מחפש.
הוא מסתובב מהצהריים עד הערב, ועד הלילה, עד שמגיעה השעה 1:00. פתאום הוא נעצר, נעמד שותק מול דלת בית מספר 21.
הוא מתקרב אט אט אל עבר פעמון הדלת. כמעט ונוגע אך לא נוגע. מסתובב לאחור. שנייה לפני שהספיק לברוח נשמע צליל פתיחת הדלת.
עכשיו היה כבר מאוחר מדי, הוא לא יכל לחזור אחורה. היא ראתה אותו.
היא עמדה שם, בעיניים נוצצות. היא הייתה לבושה בפיג'מה, כאחת שבדיוק התכוונה להירדם ולשקוע אל תוך חלומותייה, טובים או רעים כשהיו.
הייתה דממה שנמשכה זמן רב, לשניהם לא התאים להתחיל. במבט אחרון הוא הסתכל לתוך עינייה והשפיל את מבטו. לאחר מכן התחיל לדבר.
"טעיתי. את טעית. שנינו טעינו. אבל זה לא יכול להמשיך ככה. לך ולי יש סיפור חיים ביחד. זה לא יכול להיגמר כאן."
"קל לך להפיל את זה עליי. ידעת מה לומר, אבל לא אמרת. ידעת מה לא לעשות,
אבל עשית ואחר כך להעביר את כל המשא הכבד אליי, זה לא הוגן מצידך."
"אמרתי שגם אני הייתי חלק מזה. אני יודע שטעיתי. כולם טועים, לא?"
"שמעתי את המשפט הזה יותר מדי פעמים בחיים. אפשר לטעות. אבל באיזה גבול?"
"אני ניסיתי להסביר לך. את לא מקשיבה"
"שוב, אני אשמה בהכל. נכון?! ככה זה אצלך, נוח לך לנקות את עצמך מכל האשמה."
"אם זה מה שאת כל כך רוצה לשמוע, את צודקת. טעיתי, טעיתי ועברתי כל גבול אפשרי. איך נוכל לתקן את זה?"
"אני לא יודעת אם יש מפה דרך חזרה, הקשר שלנו נפגע במהלך הזמן הזה, אתה יודע. זה אי פעם יכול לחזור להיות מה שהיה?
אני לא יודעת אם אני אוכל לסמוך עלייך שוב. תראה לאיזה מצב הגענו, בגלל שהיית עיוור, לא ראית בעיניים, לא שמת לב מה אתה עושה."
"אני מניח שזה נגמר."
לפתע פרצה שתיקה ארוכה וצורמת. המתח גבר. היא כעסה, הוא היה מאוכזב. לאחר מכן הדלת נטרקה והוא נשאר שוב לבד, ברחוב הארוך.
הוא התחיל לחזור את כל הדרך חזרה, שעות ארוכות. הבוקר כבר הגיע, ועבר. הוא הגיע לד ביתו, כמעט נכנס אך לא נכנס.
התיישב בספסל שבגן שניצב ליד ביתו. זה לא יחזור יותר, הוא ידע.
הוא בא לשם בספק, בספק שזה יעזור. אך ככל שהסיפור התקדם הוא הבין שצדק מהתחלה. היא לא תודה בטעות.
היא תמיד תפיל את הכל עליו, כמה שהיא פגעה בו, נעצה סכינים ואכזבה. הוא שתק. הוא העדיף להאשים את עצמו, רק כדי שייגמר.
הוא היה סבלני כי אהב אותה, אהב באמת.
מצידו האחד, ליבו כאב. העצב של הפרידה, העובדה שאיבד את האדם היקר לו מכל, האדם שהכי אהב.
מצידו השני, ליבו היה מלא סיפוק, תחושה של אושר. הנה הוא יצא משם. הוא כבר לא צריך להוכיח את שלמותו, הוא לא צריך לצאת טוב, הכי טוב,
הוא לא צריך להפיל את כל האשמה עליו, גם כשאינו קשור לכך. הוא חופשי, למצוא את האדם שיעריך וידע ללמוד את הטעויות שלו.
בשקט בשקט, כשחיוך רחב על פניו, קם האדם ממקומו והתחיל בצעדיו.
אדם אחד מסתובב ברחובות. אין עוד איש מלבדו.
__
קטע ממש ישן, שסוף סוף יוצא לי לפרסם, כתבתי אותו במאי.
אשמח לתגובות 
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
