"מה יש לך נגד הומואים?"

"למה אתה כל הזמן שואל את זה, מה, גם אתה כזה?"

"לא, אני בן אדם".

__

(לא הייתה קיימת סיטואציה כזאת ובכל זאת רציתי לכתוב.

בקרוב אגיב בפוסט למטה, סליחה על האיטיות ><)

זה שיר שכתבתי לפני מספר שנים, לא יודעת מתי בדיוק, לא שיניתי בו מילה. הוא נכתב מתקופה שבה יחסית התחלתי לכתוב ולא אהבתי שום דבר מה שכתבתי, וזה השיר היחיד שמצא חן בעיניי, לא בטוחה למה.

__

ילדה קטנה, עץ ובית

ובשמיים שמש צהובה

ילדה קטנה, על הרים גבוהים

עומדת לבדה

מחכה לאחיה,

שהבטיח מהמלחמה לחזור,

מקווה כבר לראותו,

בשדה ראייתה הגדול

אך אין שם אף אחד,

היא לא רואה אדם בודד

אחיה לא חזר,

מעניין איך תתמודד..

ואיך תבין, ילדה קטנה,

שאחיה אינו יחזור מן המלחמה?

ואיך תסביר לה משפחתה,

את כל מה שקרה?

הרי היא רק ילדה קטנה..

וכבר אינה קטנה עוד,

ממשיכה לשבת על אותו ההר

את משפחתה היא הענישה,

עוד מהיותה ילדה קטנה,

היא תמיד ידעה הכל,

אבל תמיד הכחישה..

תסתכלי לי בעיניים ותאמרי,

תאמרי שלא נותר למה להישאר,

שקל לך לוותר

נותרנו רק אבק של אהבה

תמיד אמרת שזה נועד להתפרק

שכדאי להתרחק

קשה לי להבין, למה לא הלכת,

אם אף פעם לא אהבת

למרות שאמרת...

טיפות הגשם מסוות את הדמעות,

אני מרשה לעצמי להתפרק

הייתי בוכה הרבה - מעט מאוד ראו

אומר שזה מחזק,

לרגע קצת להתנתק...

פוקח את עיניי ומולי מזוודה,

בקול צרוד מבקש ממך להישאר

אמרת שאת עוזבת כי ביקשתי

ושתמיד אהבת, ושהייתי עיוור...

כמה קל היה לי לוותר

נותרנו רק אבק של אהבה.