"גיבור" של רג'ינה ספקטור מתנגן באוזניים, זה מרגיש קצת כמו סרט דרמה משנות האלפיים, לא ישן ולא חדש, אחד שמצולם טוב אבל העריכה שלו לא מספקת מכדי שיהיה ניתן לקרוא לו איכותי, או אולי זו בכלל בחירה אומנותית. עוד שאלה שמתווספת לרשימה האינוספית המתקצרת שלי. הסיפור הקלאסי של אישה נוסעת ברכבת, אישה מסתכלת על גבר, תיכף הרכבת תיעצר והיא תשכח איך הוא נראה. כל כך הרבה פעמים ראיתי אנשים ברכבת, רבים מהם שכחתי, אני בטח זוכרת יותר מדי. קיים בי הפחד התמידי לפספס את התחנה שבה אני אמורה לרדת, אותה תחנה שירדתי בה יותר פעמים משאוכל לספור, מעולם לא פספסתי אותה, אבל זה עוד פחד ברשימת הפחדים האינסופית שלי. היא לא הולכת לשום מקום. זו הרגשה של הקלה להיות בתוך סרט דרמה, פתאום זה ממש בסדר שכלום לא קורה. תיכף יקרה, ממש עוד מעט, ואז אפשר יהיה לחתוך את שאר הנסיעה ברכבת ועוד כמה חודשים מיותרים מהשנה הזו. אפשר יהיה להעביר את המחשבות שלי בצורה מדויקת להחריד מבלי שאצטרך למצוא ניסוח הולם, תיכף כבר בוקר והחלקים המגעילים יהיו מוסתרים אפילו ממני. תוצג הישיבה בבר, השתייה, אבל לא ההקאות ולא העייפות ולא מספר השעות הגדול כל כך שכל האירוע יתפרש עליו. בנשימה העמוקה שלי אני אחזיק עשרות צופים כמו שהייתי אני, מהאנשים שמוצאים סרטי דרמה משונים בשולי התעשייה וצופים בהם בשעת לילה מאוחרת. הם ינשמו איתי ויום אחד הם יהיו על המסך במקומי. "ארוחה בשמונה" של רופוס וויינרייט עוצר את המחשבה הזו, התענוג נמשך בערך ארבעה שירים, ועד אינסוף.

[15.12.12]

אני מודאגת.

מודאגת?

כן. לא יודעת להרחיב את זה. עדיין לא יודעת לפחות.

אבל מה עושים מכאן, מה זה אומר המודאגת הזה, ככה תצאי מפה.

ממ-הממ.

לא יגיע שום שלב שנדע בו. זה הכל הימורים ובחירות ושאלות בסופו של כל יום. בין אם זה בגיל 15, 18 או 40.

כעסתי אז שבגיל כזה מצפים ממני לעשות החלטות כאלה גורליות לגבי העתיד, כמה רחוקה הייתי מהאמת. האמת היא שכל יום עושים אותן. האמת היא שבכל יום זה בגדר סימן שאלה והאמת היא שגם עוד עשרים שנה אני לא אדע מה המקום הנכון.

לרוב זה מרתק, עם השיר הזה ברקע מעציב, לפעמים סתם חסר תחושה כלשהי.