הלילה שוב חלמתי עליה. לאחר זמן רב, רב מאד.
אולי עכשיו, כאשר העניינים מתחילים אט-אט להשתפר(?), אני מוצא זאת לנכון לשוב ולעיין בכך.
החלאה (רק באשמתה ומבחירתה-שלה, היא נקראת כאן כך).

לראשונה נפגשנו בצהרי יום ו', ה-27 לדצמבר שנת 2002, בדוכן "שלום עכשיו", שאז ערכתו עליזה – משום-מה – דווקא ליד השופרסל, בנק הפועלים וחנות-הפרחים.
הצטרפתי לדוכן זה מחדש באותו יום ו', לאחר קרוב לשלשה חדשי-ניתוק, ביני לבין עליזה ונטשה, של הריב של שלהי 2002 (כאשר עשיתי בשכל – ואולם, למרבה-הצער, התגעגעתי אליהן). ושם היא היתה.
החלאה.
נערה בת 19 ומחצה, אמנית, שמאלנית אדוקה, יפה מאד. נדלקתי עליה על המקום כמובן – ואולם, כאשר אמרה לי, שיש לה חברה, הוברר לי סופית, שלדבר אין סיכוי – וכך, תחת זאת, היינו לידידים טובים.
או שלפחות, כך אני האמנתי.

באותה תקופה, ימי טרום-בחירות-2003 ולאחר, שבאותו נובמבר, קצתי בכל הפוילע-שטיקים, של שוקי קרומר ואילו "עלה ירוק", היתה אז בשפל-המדרגה, עסקתי בעיקר בפעילות בחירות בחד"ש (שאז היתה גם היא, כמובן, בשפל-המדרגה, עם דחיקת דב חנין, למען אחמד טיבי...) ומלבד-זאת, גם בדקתי ברצינות אפשרות, להגשת תכנית-רדיו שבועית, ב"רדיו לעם" האינטרנטי, של ארגון "אינדימדיה". הכיוון, אמור היה להיות: שיחות עם פעילים, עם יוצרים ועם מאזינים, הקראה מתוך ספרות יהודית סוציאליסטית ישנה וטובה (כסיפוריהם של י"ל פרץ, מאפו וחבריהם), מוסיקה (אינשאללה) הונגרית ועוד. ובאופן טבעי, פניתי לחלאה, שמא תהיה מעוניינת, לקחת גם היא חלק במיזם? היא התלהבה מאד בתחילה וכך, באחד הימים, היא באה אליי, עשינו כמה טלפונים, תכננו הכל וביום ד', ה-22 לינואר 2003, בשעת אחר-צהריים, נסענו יחד לתל-אביב, למרכז "אינדימדיה" דאז, בקורדוביירו אשר בפלורנטין והגשנו תכנית נסיונית אחת (לא-לשידור) – דיברנו, הקראתי את הסיפור "שני אחים", מאת לב טולסטוי, דיברנו עוד קצת ונסענו חזרה...

מאז לא ראיתיה עוד.

דיברנו בטלפון עוד כמה פעמים והייתי אמור לבוא אליה, ביום ב' ה-27 לחדש = יום אחד לפני הבחירות – בשעה ארבע. בשעה שתיים היא השאירה לי הודעה, בה אמרה "אני מתחננת, בבקשה, אל תבוא לפני שתתקשר אליי ונדבר"... ניסיתי להשיג אותה.
לא היתה תשובה.
היה עליי לבוא בכל-זאת. אולם, בטפשותי, יסיתי שוב ושוב. היא סירבה לענות.
איך אני יודע? כי כשחסמתי מספרי, בכוכבית 43, היא ענתה – וברגע ששמעה, שזה אני – ניתקה.
היה ספר אחד, שהיא שאלה ממני ושהיה אז אצלה. מקץ מספר ימים (והמון נסיונות מצדי, לדבר איתה ולברר, מה לעזאזל קרה לה??), קיבלתיו בחזרה בדואר – ללא שום הסבר נוסף.

וזהו-זה.

וזה ריסקני לחלוטין.

אותו חורף – שכלל, אז, גם את מרבית חדש מארס – היה קר מאד. ובמשך חדשיים, רק בקושי יצאתי מן המיטה... הייתי שבור. מרוסק. מרוטש. הרוס. לבי נותץ לחלוטין, לאינספור רסיסים.
כי לא ידעתי למה.
כי היא סירבה לומר לי, למה. מה קרה פתאום. כך סתם. לפתע פתאום. מנתקים ידידות...
הידידה הקרובה ביותר, שהיתה לי בחיי.
או, שכך לפחות טעיתי לחשוב.
וכן, באיזשהו מקום הייתי מאוהב בה....אני עדיין.
אני עדיין.

חלאה!! אם את קוראת שורות אלה, אם הן הובאו, איכשהו, לידיעתך – דעי: אני מבקש רק דבר אחד:
לדעת למה.

רק את האמת.

וזה הכל.

ל מ ה ? ? ?

דניאל קלטי, פלאפון 0508533518

יום א', ה-24 למאי, שנת 2009.