בזה זה מתחיל - ובמוצ"ש ראינו והזדעזענו כולנו, מאיך שזה נגמר!!!

עוד לא חלפה ולו יממה אחת, מאז הרצח המפלצתי בתל-אביב וכבר: הנה, אתמול, קצת לפני השעה אחת בצהריים, באתי - לבושה, כרגיל בימים אלה, בשמלתי היחידה - לספרייה המרכזית.

הפוסטמה שעובדת שם, אחת מירי (אחת שחומה, עם שיער שחור ארוך ואופי של ביץ' אמיתית), כבר הטרדתני לא פעם, בדבר העובדה, ש"מה זה, גבר עם שמלה????" - וכבר החלטתי, לחושך הרצח והכל, שעוד פעם אחת, היא מצייצת מלה - ואני דופקת לה כזאת תביעה, שהיא לא תדע מאיפה זה בכלל בא לה, הפוסטמה.

והנה, בכניסה לספרייה ניצבות לא רק היא ימח-שמה, אלא גם חברתה לכנופיה, מנהלת הספרייה סיגל לוי - ומודיעה לי, "בלבוש הזה אתה לא נכנס לספרייה - זה מקום ציבורי ויש כאן גם ילדים!!" (אוי ויי איזמיר, הילדים עוד יגדלו להיות, רחמנא ליצלן, סובלנים, במקום הומופובים=טראנסופובים!! אוי ויי. בלאט)

אמרתי לה, דבר ראשון "לא 'אתה'; 'את'". נטו, בתור זה שהיא צריכה לתת מינימום של כבוד לבנאדם.

חברתה העובדת הטראנסופובית אמרה, בלעג, "באמת? איך קוראים לך?"

"דניאלה", עניתי.

"אתה בלבוש כזה לא יכול להיכנס לספרייה". פסקה מנהלת-ספריית-מאירהוף-מטעם-חברת-חוויות-רחובות-והעירייה, תוך התעלמות מוחלטת מבקשתי המינימאלית, אפילו: שתפנה אליי בלשון נקבה.

הודעתי להן, בקול שקול ושקט, שאם הן מונעות ממני את הכניסה לספרייה, אני אתקע להן תביעה כזאת, שהן לא ידעו מה נפל עליהן.

"אתה יכול וזאת זכותך", ענתה לי המנהלת הפוסטמה, בחיוך נבזי ובשלווה מלאה.

פניתי והסתלקתי לי משם.

מאוחר יותר אותו יום, חטפתי את מנת-הטראנסופוביה גם מאמי היקרה, אבל זה רגיל. הורים, נו, מה אפשר לעשות.

חברות וחברים,

הרוצח לא פעל לבד. הו, לא!! היה לו ויש לו אחלה גיבוי ארור, מהמוני האספסוף - לאו-דווקא דתי (אם-כי, שם המצב הוא הגרוע ביותר), אלא דווקא - כבמקרה דנן - חילוניות גמורות, המדברות כאחרון הנסים זאב.

להיאבק עכשיו!!!

שלכםן, דניאלה = טראנסית גאה!!!