בניגוד למה, שכנראה מקובל לחשוב, לא קמתי בקר אחד – והנה אישה. לא מן הבחינה החיצונית – ואף לא מן הבחינה הפנימית.

מימיי לא התאמתי להגדרות הסטריאוטיפיות, של גבר/אשה, בן/בת וכיו"ב – כלומר, גופנית אני גבר, כמובן, בעל מראה גברי ביותר (כלומר: ממש אבל ממש לא חלק...), אולם – מן הבחינה הפנימית, טוב, מימיי לא התעניינתי בספורט.

אבל גם לא באופנה.

למעשה, מלבד חריגים מועטים, שני אלה תמיד הוחזקו בעיניי, כמשעממים במידה קיצונית וכתחומי-עיסוק, המתאימים לאנשים, שכל עניינם בחיצוניותם, בלבושם, בשריריהם וכיו"ב, כי – מה לעשות? – שכל, אין להם מי-יודע-מה.

תמיד הייתי: א', חנון (ומרבית שנות-חיי: חנון-טוטאל) ו-ב', סנובית אינטלקטואלית: למעשה, אני רוחשת הערכה אך ורק, לאוהבי-ספר ואם אינכם אנשי-קריאה, אין לכםן שום סיכוי שהוא אצלי!! כזאת אני, פחות אולי בעבר, אולם – עם השנים, זאת מי שאני, בהחלט.

ילדותי היתה, אחרי-הכל, רגילה למדי ומשעממת – מלבד היותי ילד מופנם, מרדן במיוחד ואנארכיסט, עוד בטרם ידעתי מהו אנארכיזם בכלל (כלומר: מרבה לשקוע בספרים, אבל בשום-פנים-ואופן, לא חביב-המורות, חלילה, או, לא-עלינו, "ילד-טוב-של-אמא"....נהפוך-הוא). קשה לי מאד להצביע, על איזשהו אירוע, או על איזושהי התפתחות סיבתית, שעתידה היתה, מקץ-שנים, להביאני להכרה בכך, שאישיותי נשית....למעשה, אינני מאמינה כלל, שדברים מסוג זה קיימים, מחוץ לעולם הספרות, הזולה והסטריאוטיפית ביותר שבנמצא. או, בכל מקרה: אצלי, לא התרחש הדבר כך.

למעשה, בהיותי חנון ובן לאם בורגנית-למדי ושמרנית (גם אם שמאלנית בתחומים רבים אחרים; אבי – שהיה שמרן אף יותר, אך ביישן ומופנם ביותר – ממנו ירשתי זאת – נפטר עוד בילדותי), בנעוריי, בשלהי שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, של המאה העשרים, נטיתי לראות בהומוסקסואליות, טראנסקסואליות וכיו"ב סטייה חמורה. כך לימדונו אז, בימים ההם, בשיעורי "חינוך מיני" בחטיבת-הביניים: ש"הומוסקסואליות, אמנם, איננה מחלה – אך היא סטייה מצערת ואילו טראנסקסואליות, היא הפרעה נפשית חריפה"... הדבר היה, אחרי-ככלות-הכל, כאשר היחסים ההומוסקסואליים, אך זה-עתה הוצאו, מחוקי-העונשין במדינת ישראל, ככה שבאופן טבעי, בערות היתה, עדיין, הנורמה, גם בקרב "האליטה האינטלקטואלית" בישראל – ובקרב עובדי/ות משרד-החינוך לא-כל-שכן. גם אמי עצמה התעקשה, שהיות שמטרת-הטבע, היא שכל יצור, יעמיד דור חדש של ולדות – הרי שהומוסקסואליות למיניה, היא סטייה... ואם יש אנשים כאלה – אז נו טוב, נקבל אותם – מתוך רחמים.

זה היה המיינסטרים באותם ימים – ואני מדברת, כמובן, על השכבות המתקדמות, יחסית, בחברה הישראלית דאז.

אם כן, בדרך-הטבע, נטיתי אף אני להחזיק, בעמדות אלה.

אולי דבר-מה, שגרם לכך, שמשהו יהיה שונה אצלי, הוא העובדה, שבגיל 13 "ביליתי", שנת-לימודים אחת, בפנימייה נוראה, לבנים בלבד – נושא, שאני מעדיפה שלא לגעת בו, עדיין, יותר מדי.

אם-כן, בהדרגה, אט-אט, הגעתי לידי-הבנה, שאני נמשך גם לבנים. בגיל 16, היה זה דבר, שהתפללתי "להירפא" ממנו; בגיל 19, היה זה דבר, שבכאב-לב גדול, קיבלתי אותו; בגיל 21, כבר התוודתי על כך לפני שתי ידידות טובות, דו-מיניות בעצמן; ובגיל 24, במאי 1999, "יצאתי מן הארון" והצהרתי על עצמי, רשמית, כדו-מיני – בתחילה באינטרנט (מדיום חדש – אשר קיומו, מן-הסתם, יצר שלב-ביניים, שהקל על כך) וכעבור שלושה חדשים גם הצטרפתי, לראשונה, לאגודה (שלא היתה אז בחזקת מציאה גדולה).

שנתיים מאוחר יותר, בשנה הנפלאה 2001 (השנה הטובה ביותר בחיי עד-כה, שנת שגשוג-המכירות), קיבלתי לתרגום ספר נורא אחד, "לוחם רוח-הגאווה", נדמה לי שנקרא – ספר נורא ואיום, האמינו לי, היה סיוט לתרגמו ואני מקווה, בכל לבי ומאודי, שאיש לעולם לא יקנהו – ואחד מתרגילי ספר זה, עסק במעין מיפוי מגדרי עצמי – לרשום אוסף דברים, על הציר הסטריאוטיפי נשי-גברי, אז לציין, מה מהם מאפיין אותך – ולפי זה, להגיע למסקנה, מה היא אישיותך יותר: נשית, או גברית.

מיפיתי עצמי – והתוצאה: אני נשית – לא בצורה "קיצונית" אמנם, אולם: אישה בבירור.

כיום, כמובן, זה מגוחך ומופרך בעיניי, לאיזה משבר עובדה זו הכניסתני. לא ניכנס לזה.

שנתיים מאוחר יותר, בנובמבר 2003, הגדרתי עצמי, לראשונה, כמעין נסיון עצמי, כאישה טראנסית – ומאז ואילך, התלבטתי, הלוך ושוב, על הציר המגדרי שבין "גבר דו-מיני", "מבטל/ת-מגדר דו-מיני/ת" ו"אישה טראנסית", עם עוד אי-אלו הגדרות אפשריות באמצע. פעמים הגדרתי עצמי כדניאל, עודד, או דניאל-עודד (התלבטות כשלעצמה, הנוגעת להגדרה עצמית, לקשריי עם משפחתי ולטראומות-עבר שונות – השם "עודד", ניתן לי ע"י הוריי וסבתי; בשנת 1998, בהיותי בהונגריה, החלפתיו ל"דניאל" ומאז התלבטתי ביניהם במשך שנים....אל תשאלו. אי-אלו אנשים, מטומטמים במיוחד יש לציין, סברו, שאני מחליף בינותם, על-מנת לשטות בהם....אילו אידיוטים!!!) ופעמים כדניאלה.

אין לי שום עניין שהוא בניתוחים, חלילה – אני נגד כל חיתוך וכל פגיעה פולשנית שהיא בגופי ועצם-המחשבה על כך מרתיעתני, אני אוהבת את פיני הגדול ואת כל יתר ההבטים, של גופי הגברי – אולם, יחד עם זאת, אני כמהה להיות אישה... אולי היתה גישתי שונה, מן-הסתם, לו ניתן היה להשתיל גם רחם, מושלם עם שחלות וביציות והכל... אז, לו הייתי יודעת, שיהיה לאל-ידי להיכנס להריון, להיות בהריון, ללדת ולהיניק – מן-הסתם, הייתי הולכת על זה. זה הדבר, שאני באמת כמהה לו: ללדת ילדים. להרות אותם, ללדת אותם, להזינם במו-גופי... אבל, כמו שזה... אישה אמיתית, הרי, לעולם לא אוכל להיות (וכן: מבחינתי, היכולת להרות וללדת, היא-היא מהות הנשיות הגופנית; נשיות רגשית, נפשית ורוחנית, הלא, יכולה אני להשיג, גם ללא ניתוחים כלשהם...). אז – נישאר בזה... גג, אקח הורמונים – וזאת מסיבה אחת פשוטה:

גם בתקופה הקודמת, בחדשים האחרונים, כאשר מבחינה שכלתנית, אינטלקטואלית, הגדרתי עצמי כ"גבר דו-מיני ומבטל/ת-מגדר" – עדיין, מדי-עברי, בסופרמרקט למשל, לצד דוכן-חזיות....לבי צרח וזעק –

והכאב, הוא לעתים ללא-נשוא.

הייתי מתה להיות נערה!!! להיראות פצצה, כמו היפהפיות הגדולות ביותר של ימינו – דניאלה וירצר, גאיה טראוב, שירה קצנלנבוגן... אבל מלאה יותר מהן, בפירוש. להיות אישה נשית לחלוטין!!! עם כל הסטריאוטיפים הענתיקיים על נשיות – זאת אני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

סטרייט – או הומו או לסבית או בי – לעולם לא יבינו זאת. אין מצב. אנו קהילה זעירה – ובלתי-מובנת לחלוטין.

שלכםן, באהבה,