[...]מאוחר יותר אותו יום, עשתה דין מה שכבר מזה שנים חלמה בלבה, אך לא העזה להודות בכך, אפילו לפני עצמה.

פעמים רבות יקרה, שאנו בני-האדם מטפחים לעצמנו תדמיות, על איך "מן-הראוי לנו" לנהוג, לחשוב, לחיות ואז אנו חשים מחוייבים להן, כי מה – כולם כבר מכירים אותנו ככאלה, אז מה יחשבו ומה יגידו, אם ננהג אחרת? וכך, מחזקת תדמית זו – שמן-הסתם, היתה נכונה אי-פעם – את עצמה והופכת, מביטוי כן של העצמי, למסכת-פרסונה כובלת, האוסרתנו מאחורי סורג ובריח, אסירים בידי עצמנו, מוחזקים בידי חיילי-מהות-עברנו, שמורים בידי נוטרי-חומת-עקרונותינו – גם כאשר עקרונות אלה, כבר מזמן הפסיקו לבטא, את מי שאנו באמת.

דין, למשל, הגדירה עצמה בתור "אנארכו-קומוניסטית" כבר מזה שנים, מאז 1994 בערך – מאז נתקלה, במקרה, בכתבי טרוצקי, בוקאנין וחומסקי, מצאה עצמה מסכימה עם הרוב וחשה הכרח, להתנגד בכל כוחה, לתרבות הלאומנית, התיאוקראטית, החומרנית והמיליטאריסטית השלטת.

בזמנו, היה זה מרד אותנטי: היא נגד הממסד, המתבטא – בעיקרו של דבר – בהוריה ("הבורגנים הזקנים האלה"...), מורותיה (והיא היתה אז בי"ב – בתיכון תחרותי ו"הישגי" באופן מיוחד), סבתהּ (שאצלה, מאז ומעולם, התבטא העיקר ב"אבל מה יגידו השכנים???") ומרבית חברותיה (סוגדות-המותגים, אשר בילו, את מרבית זמנן הפנוי, בשיטוט בין חנויות הנעליים, התכשיטים והבגדים, של קניון זה או אחר, בביקורים אצל הקוסמטיקאית והספרית וכו', וכו', וכו').

בתור צעד ראשון, החליטה דין לעבור, מן הצמחונות המתונה-עד-מאד של משפחתה – לטבעונות פנאטית וסופר-מחמירה, שכללה – בשיאה – הימנעות מוחלטת, מכל מה שאינו פירות וירקות אורגניים, טריים ובלתי-מבושלים, לצד מוצרי-סויה בלתי-מהונדסים-גנטית, שגודלו בחוות אורגניות ע"י איכרים זעירים, שקיבלו את מלוא-התמורה לעמלם; כל השאר היה, בהכרח, מוקצה מחמת-מיאוס וכמובן, שעל קפה, קקאו, אלכוהול וכיו"ב בכלל, לא היה מה לדבר. מנגד, דווקא תמכה דִּינִי, בשימוש מתון בגראס (מעודה לא התחברה לאלה, שהתמסטלו מדי-יום כמעט...). מבחינת לבוש, הסכימה דִּין ללבוש אך ורק בגדים משומשים, עם עדיפות ברורה, לדהויים ולקרועים – וכמובן: על תספורת, איפור ועוד, אסור היה, אפילו, לחשוב!!

הוריה, כמובן, לא הבינו מכך דבר וחצי-דבר – אבל, בינינו: ממתי הורים כֵּן מבינים? כאשר שרפה דִּינִי את חזיותיה, עוד ניסתה האם להבינה, אולם כאשר טענה, בלהט, שעל כל בני-האדם, ללכת עירומים, כי בגדים הם, בהכרח, סטייה והאינטרס היחיד, מאחורי איסור-העירום, הוא זה התאגידי, של חברות-הטקסטיל הגדולות – הרימה גם היא ידיים. כי, אחרי-ככלות-הכל, דברים אלה היו מורכבים וזרים מדי לאם, פעילת ארגוני-התנדבות ממסדיים למיניהם ובעלת תואר אקדמי בספרות האנגלית, של המאה ה-19. ובאשר לאביה, ברגע ששמע, שלא זו-בלבד שבתו, החליטה להקים תנועה, שתתמוך בביטול כל לאומיות באשר היא – רעיון חסר-מובן לחלוטין לדידו – אלא גם שהיא מסרבת, לחלוטין, לשרת בצבא, הודיע לה, שעד שתתפכח מ"כל השטויות התינוקיות האלה", שתפרנס את עצמה, בבקשה – מה שבהחלט התאים, אחרי-ככלות-הכל, גם לנערה הצעירה והמרדנית עצמה. אמה, למעשה, עוד יכלה איכשהו – ולו-גם בקושי עצום ורב – לעכל את רעיון אי-השירות-הצבאי – ואולם, משבמקביל לכך סירבה דִּין, גם להירשם לאוניברסיטה – או, אפילו, להשלים את תעודת-הבגרות – הרימה אף היא ידיים וויתרה.

כעת, בל תבינוני לא נכון: מהתנגדותה ללאומיות, לדת, לאקדמיה המסואבת ולצבא, לא נסוגה דִּין ולא כמלוא-הנימה. היא גם הוסיפה להאמין, בלב שלם ומלא, בנודיזם מוחלט, בחופש-מיני (ובחופש בכלל) בכל מקום ואתר ובצמחונות מלאה – ואולם, לא עוד ראתה, באיסור עקרוני על אכילת-שוקולד, למשל, או בהימנעות, בכל מחיר, משתיית כוס-יין קטנה, את מהות-חייה...

נַהֲפֹךְ הוּא.

וכך, כבר באותו יום, ביקשה דִּין מאהובתה החדשה, את פרטיה המלאים, של הקוסמטיקאית שלה – ולפנות-ערב, התמסרה לתענוג האלהי, שבמשך זמן כה רב, התעקשה למנוע מעצמה: טיפול קוסמטיקאי מלא, עם תספורת נאה, עם איפור בטוב-טעם, עם פדיקור, עם מניקור... ומשסיימה שם, ניגשה לקניון וקנתה לעצמה, לראשונה מזה זמן כה-רב, נעלי-עקבים עדינות, נשיות וחמודות שפשוט מאד חבל"ז.

ימי-הפגנותיה, הלא, חלפו-עברו להם לבלי-שוב... וכעת, יותר מכל דבר אחר חשקה דִּינוּשׁ, לשוב ולחוש אִשָּׁה.