או: איך הפסקתי לתעב

והתחלתי לאהוב

את תכנית הריאליטי "האח הגדול".

מי היה מאמין.

שלי יקרה כדבר הזה!!

לי!!!!

אבל - אכן כי-כן, הנה קרֹה-קרה.

הכל החל לפני שבועיים בערך, בשעת בקר מוקדמת מאד. התעוררתי בתחושה, שזהו, השינוי המיוחל, כבר, פשוט מוכרח כבר להגיע, היידה!!! יאללה כבר!! ו...חשבתי על ערוץ 20, אותו תמיד הגדרתי כמשוקץ, ו...

חשתי משיכה. לצפות בו. לבהות בו. להפוך לצופה ריאליטי אהבל. להניח מאחוריי, סוף-כל-סוף, את הדברים הכבדים למיניהם... ולעשות רי-סטארט למוח.

הדלקתי הטלוויזיה.

לחצתי שתיים ואז אפס.

והנה זה לפניי - ערוץ 20.

ראיתי, ששתי יפהפיות מתוקות, מועמדות להדחה - אלין ואיילה.

לא ידעתי אז דבר על "מחנות" למיניהם, כן?? זאת-אומרת, היצורה ההיא, (שרה), דחתה והגעילה אותי למן השנייה הראשונה, אבל מעבר לכך....כלום לא.

סימסתי, אם כן, למען אלין ולמען איילה.

כעבור שעות אחדות, נגעלתי מעצמי. מה, שלי יקרה כדבר הזה?!? שאני, דניאל קלטי, יוצר והוגה-דעות בישראל, אדרדר לדרגת צופה-ריאליטי, כאחרון נערי רחוב שנקין? אני??

בימים שלאחר-זאת, אם-כן, נאבקתי בכל כוחי, במטרה לשמר את דמותי הישנה - אולם, ממש כעזיבת הצמחונות (שאירעה, גם היא אז = לפני כשבועיים, כלומר), ליָשָן לא היה עוד שום מקום שהוא בחיי.

בשלהי השבוע שעבר, הפכתי מודע גם למאבק המחנות בבית - וכמובן, בוודאי ברור לכם, שאני תומך, מאז, לחלוטין, במחנה של גואל, פותנה, אלין, אלירז, הילה ועדנה.

סימסתי אז בלהט גם לדנה, אמנם (כזאת מתוקה!! איך אפשר שלא לתמוך בה, איך?!??) - אולם, משהוחלט להדיחה(), העניין נסגר: את כל אנשי מחנה סער, חייבים להדיח ומייד!!!

וזה כל הסיפור כולו....על אחד השינויים המדהימים ביותר, המשמעותיים ביותר, שעברתי לאחרונה.