ובכן, כעת החלטתי, שאינני מוכן לחכות עוד ושעליי, סוף-כל-סוף ובשעה טובה ומוצלחת, לספר לכם הכל, על הנבלות מבר-קפה "בקליל".
לא סתם, בעוד שברשומות ממאי-יוני, הם שיחקו תפקיד מרכזי בחיי - ברשומות החדשות יותר, מהסתיו, הם נעלמו כליל; לא סתם.
כידוע לקוראי-בלוגי הוותיקים (שתיים ורבע חברות, בערך...), באותה תקופה, אפריל-יולי 2010, היה בר-קפה "בקליל" מרכזי מאד בחיי - ישבתי שם כל כמה שרק יכולתי, השתתפתי שם בערבי "בימה פתוחה" ואף סייעתי להם רבות - דברים קטנים למיניהם. פשוט, האמנתי שהם חבריי הטובים ביותר, שהם האנשים, הקרובים אליי ביותר עלי-אדמות: עדי חן ואוהד קורקוס.
לראשונה ישבתי שם, כמדומני, בשלהי חדש אפריל, שבועיים~שלושה אחרי, שפתחו לראשונה. מאז, הפכתי די-קבוע שם, רזידנט. היה לי כיף איתם, סבבה... תמיד נעים, לשבת עם חברים. כהרגלי, אני תמיד נותן טיפים נדיבים, הם רשמו לי פה ושם, מדי-פעם, כשנתקעתי לכמה ימים בין לבין והרביתי לעזור להם - למשל, פה ושם היה קורה, שצריך היה ללכת ולפתוח השער, לכניסה לחניה - אז גם באמצע הארוחה, לקחתי המפתחות ומיהרתי לפתוח ולנעול בחזרה עבורם, בכל פעם שרק ביקשו. לא עשיתי חשבון....אהבתי אותם, נהניתי מאד לדבר איתם וזה....סבבה.
גם הרביתי לייעץ להם, כיצד יחזקו את מעמד "בקליל" ולהעניק להם, רעיונות חדשים ומגוונים....כמובן, בלי שום התחשבנויות (זה קריטי, העניין הזה).
ביום ד', ה-28 ביולי, הציע לי אוהד משהו חדש - לחלק עבורם פליירים/תפריטים ומגנטים, לתיבות-דואר ברחבי-העיר, תמורת תשלום קטן. כמובן, שמחתי - גם אעזור להם, מה שתמיד אהבתי מאד לעשות וגם תהיה לי איזושהי הכנסה קטנה. עבדתי עבורם שלוש וחצי שעות, בחלוקה באיזור הרחובות ביל"ו, השופטים, המלכים, נגבה, האמהות, ברנר, טרבס ועוד = בין השוק לביה"ס היסודי בן-צבי, אם אתם מכירים. למחרת, עבדתי חמש שעות - בתחילה בשדרות ח"ן ומעט גם בדרך יבנה (כֵּן בז - שָׁם) ואחר-הצהריים, באיזור הרחובות יעבץ, אחד-העם ופסאג' השקם. תוך-כדי-כך, גם אכלתי ושתיתי אצלם וסיכמנו, שנרשום זאת ונתקזז בהמשך.
ביום ו' באתי, כמסוכם - אך לא, ברגע האחרון כנראה החליטו השניים, שבעצם, ביום ו' אינם מעוניינים - ולא טרחו להודיע לי. נו מילא - במקום זאת, סייעתי להם מעט עם הדוכן שלהם, כמובן מבלי לחשב זאת או משהו - אלא נטו כעזרה לחברים, כרגיל.
ביום א', ה-1 באוגוסט, באתי שוב, בערך שעתיים ומחצה עברו בלי כלום (החומרים נגמרו ואוהד, שצריך היה להביא חדשים, ישן עד הצהריים) ומשהגיע והביא החומרים לחלוקה סוף-כל-סוף, מיהרתי לצאת ולחלק = לסיים את אחד-העם ויעבץ ולחלק ביעקב, העבודה, גלזר, ש"י, בר-שאול ועוד (איזור גן-הפלסטיק והרבנות).
זה היה יום חם מאד - לוהט בטירוף. מן הימים, החמים ביותר באותו קיץ.
אז, בסיום העבודה באותו יום - קצת אחרי חמש - שאלתי את אוהד, לגבי החזר כלשהו על הנסיעות (לא היה לי גרוש עליי) וכך פתאום הוא מודיעני, שאני בחוב בן מאה ועשרים שקלים אצלם!!
מה??!??
ושתבינו - עבדתי ועוד איך עבדתי!! או-הו, כמה התרוצצתי!! וגם במיוחד רצתי אותו יום, בצהריים, להביא תפריט לאיזה משרד, שקיבל הפלייר והמגנט והיה מעוניין גם, בפירוט-המחירים. ומנגד - אוקיי, נכון, אכלתי ושתיתי - אבל, הרי אפילו לפי התעריף המלא (ממני לקחת תעריף מלא; ממני!! שתבינו), מילאתי כל הסכום בעבודה ועוד נשארה לי איזושהי יתרה קטנה.
אז מה מתברר??
שבעבדי עבורם ולמענם, בימים אלה החמים כל-כך (כאשר הטמפרטורות, התקרבו, פה ושם, לאיזור ארבעים המעלות!!) - מדי בואי אליהם - כל כוס מים, שהעזתי לשתות אצלם, הם רשמו.
כל כוס מים.
רשמו. לחובתי.
כל כוס וכוס.
"בקליל".
נבלות!!!
ונסיים בשיר...
שבוע חדש,
שוב מתחיל,
ממהר אל
"בקליל",
בר-קפה
רוק'נ'רול ברחובות...
שבוע חדש,
שוב מתחיל,
ממהר אל
"בקליל",
לעוד שבוע של
אשליות אידיוטיות...
בר-קפה
"בקליל",
ירמו אותך
בגיל,
ישחקו אותה
חבריך הטובים...
בר-קפה
"בקליל",
לא מאמינים
בזכויות-עובדים,
"ידידות",
אצלם, היא סתם דרך...
לניצול.
אצלם לשבת זה
נחמד,
כל עוד אתה
חמוד ונחמד,
עוזר להם,
חד-צדדית, מעל ומעבר...
לייעוץ חינם,
הם ששים,
אך אל תקווה
לתגמולים,
אם להם עזרת,
זה יתנקם
- תהיה
בטוח...
בר-קפה
"בקליל",
ירמו אותך
בגיל,
ישחקו אותה
חבריך הטובים...
בר-קפה
"בקליל",
לא מאמינים
בזכויות-עובדים,
"ידידות",
אצלם, היא סתם דרך...
לניצול.
אותם כל-כך
אהבתי,
לתוך כל
תיבת-דואר, פרסומיהם הכנסתי.
בשיא-החום,
בכל העיר רצתי
וכשאצלם
לנפוש רציתי, על כל כוס-מים
אז חייבוני.
בר-קפה
"בקליל",
ירמו אותך
בגיל,
ישחקו אותה
חבריך הטובים...
בר-קפה
"בקליל",
לא מאמינים
בזכויות-עובדים,
"ידידות",
אצלם, היא סתם דרך...
לניצול.
רחובות, ה-24 באוגוסט 2010.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
