| 9/2009
שנה חדשה, התחלה חדשה.
ואו, הו. כמה זמן לא הייתי פה.
הכול די רגיל האמת. לא יודעת ממש, אין מה לספר.
הלימודים התחילו, מבחינתי אחלה, אין לי בעיה כעיקרון רק למורות יש בעיה עם זה שאני נרדמת בשיעור אבל בסדר נתגבר :)
החיים לא מאירים פנים במיוחד, העולם ממשיך לנוע ואני מרגישה שאני נשארת במקום.
כמה שאני מתאמצת, זה לא עוזר. אני יודעת שאין לי פה מקום יותר, ואני יודעת שגם לא נותר לי הרבה זמן להישאר פה, ככה שזה מעודד בנתיים.
היום ערב חג, אני מקווה שהשנה הזאת תתחיל בחיוך ותסתיים בחיוך.
אומרים שחיוך הוא קו עקום שמיישר הכול, אז אני אשתדל לחייך כמה שיותר. האמת שהחיוך שלי פשוט לא יכול לרדת לי מהפרצוף, אני יכולה להיות הכי עצובה שיש, אבל אני תמיד ממשיכה לחייך. רק מלראות אנשים אני מחייכת, ולא כי אני אופטימית, אלא בגלל שהחיוך הוא חלק בלתי נפרד מהפנים שלי.
ואם כבר מדברים על אופטימיות, אני באמת צריכה משהו בסגנון. פתאום בזמן האחרון קלטתי כמה אני לא אופטימית. חברה שלי עשתה לי שיחה, ודיברנו על כל מיני דברים, והיא ניסתה להגיד לי משהו טוב ואני מוצאת את עצמי מחפשת את השלילה. וזה היה בצורה גורפת, פשוט לרגע עצרתי את עצמי ואמרתי: "ואו, אני שוב שלילית, את כל כך צודקת". אני בנאדם שלילי, בנאדם שלא נותן צ'אנס לדברים. לא ייאמן איך כל יום הוא כמו בצפר בשבילי, אנשים בכלל לא מבינים כמה אני לומדת דברים מכל יום, מכל תקופה. אנשים יכולים לכעוס עליי, ולא לדבר איתי, אבל הם לא יכולים להבין את החרטה שיש לי בלב, ונמאס לי לנסות להוכיח את זה כל הזמן. אני סה"כ בנאדם, ואני טועה הרבה, אני טועה המון, אני טועה, ואני לא מודעת לזה. אז אם היו מכירים אותי, היו יודעים שזה אף פעם לא לרעה, ואם היו מכירים אותי היו עוזרים לי בזה, ולא מפוצצים הכול.
כן, לוקח לי להבין דברים מאוחר, לפעמים מאוחר מידי, לרוב אם לדייק. אבל אני בסופו של דבר לומדת, ואם הילדות שלי צריכה להיות הבצפר לחיים שלי, אז אני אהיה בנאדם יותר טוב בעתיד. כי אני למדתי דברים בדרך הקשה, דברים שאנשים יפנימו אולי בגיל 30.
סה"כ צריך להסתכל על החיים בגישה שונה, והרבה פעמים הוכח לי שהמשפט "הכול לטובה", כל כך נכון. ואתם יודעים מה? גם אם לא, תמיד טוב להאמין בזה, זה תמיד נותן תחושה טובה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
