"אני כבר באה, אני חייבת ללכת לבדוק משהו" מלמלה לורן ועלתה במדרגות למעלה. ליאן הביטה בה עד שהסתלקה אל תוך אחד החדרים בטריקת דלת רועשת, והחלה לבחון את החדר אל פרטיו. היא התקרבה אל התמונות המשפחתיות, וראתה את לורן בילדותה בונה איש שלג עם עוד ילד, כנראה אחיה הגדול, ובתמונה אחרת את כל המשפחה יחד. ארבעה ילדים, שני האחים הגדולים יותר נראו כבר כמעט בוגרים לעומת לורן שנראתה כמו בובה קטנה.

היא הבת היחידה והצעירה ביותר במשפחה.. חשבה לעצמה ליאן. מבטה נפל על האח שנראה כאח הבכור. עיניים ירוקות אפורות, הרבה יותר דהויות משל לורן, הציצו חשדניות אל הצלם. הוא היה היחיד שלא חייך, ונראה כאילו הוא לא נמצא שם בכלל, יחד עם כל משפחתו השמחה.

"כשהייתי בת ארבע" אמרה לורן מאחוריה. ליאן הסתובבה במהירות ונאנחה בהקלה.

"איזו חמודה.. זו המשפחה שלך?" שאלה כאילו שעוד לא הבינה את זה.

"כן. אח שלי לא כל כך דומה לנו פה.. בעיקר בגלל הרוגז שלו" היא גיחכה. "למען האמת, הוא לא ממש דומה לנו גם ככה."

הן דיברו עד הערב על כל מיני נושאי משפחה. ליאן ניצלה את העובדה שלורן לא יודעת שהיא מאומצת, ונהנתה לדבר איתה כאילו שהיא ילדה רגילה, ממש כמו לורן. כשירד הערב, הוריה של לורן חזרו הביתה, וכך גם שני האחים של לורן. ליאן שמה לב לעובדה שהאח הגדול יותר כבר לא גר בבית, והוא בא במיוחד לארוחת ערב משפחתית. היא שאלה את לורן למה אחיה הבכור לא בא גם כן, אבל לורן התחמקה ואמרה שהוא עסוק, והן התיישבו בשולחן והחלו לאכול.

"אז את הבת של המושל? איזה כבוד לסעוד איתך!" אמר אביה של לורן לפני שליאן הספיקה לענות. הוא היה איש חברותי וחם, ולא דיבר בלעג.

"פרד!" גערה בו אשתו. "את רוצה עוד תפוחי אדמה, מתוקה?" היא שאלה בחמימות.

"ממ, לא תודה, אני חושבת שאלך, אני אתקשר אל ההורים שלי."

כשהיא הגיעה הביתה, היא ישר רצה אל הטלפון והתקשרה אל ג'ו. "נו ג'ו, בבקשה תענה! אני צריכה אותך!" היא לחשה אל השפופרת. הוא לא ענה. היא ניסתה שוב ושוב, עד שהחליטה להתקשר ממספר חסום.

"הלו?" היא הייתה המומה.

"הלו?"

"למה אתה מסנן אותי?" נשמעה אנחה מהצד השני. "זה לא הפתרון לכל הבעיות שלך" היא אמרה אחרי רגע.

"תוכל לבוא בבקשה?"

"אני מצטער, אני עסוק."

"אין בעיה" היא אמרה וניתקה.

היא יצאה במהירות מהחדר, חטפה את המעיל ויצאה.

כשהגיעה לביתו, היא דפקה על הדלת בחוסר סבלנות, וכששמעה צעדים, חסמה את חור ההצצה של הדלת בידה. למזלה הוא לא שאל מי זה, ופתח את הדלת.

"אני יודעת שאתה לא רוצה לשמוע, אבל אני צריכה אותך, ואני מצטערת. אתה יודע שלא היה לי מצב רוח ושלא עשיתי את זה מתוך רוע, רק מתוך שעמום!" היא הרימה את עיניה וקפאה. לפתע לא הייתה בטוחה שזה הוא. היא לקחה צעד אחורה בבהלה.

"מה יש לך? עד שאת באמת רוצה אותי את פתאום לא רוצה אותי?" אמר וגיחך. הוא התקרב אליה וחיבק אותה. חום גופו חימם את גופה הקפוא, אבל היא פחדה ממה שתראה כשיפסיק לחבק אותה. הוא החל להתרחק לאחר דקה ארוכה, אבל היא לא הרפתה.

"את בסדר?" הוא אמר וניסה להתרחק שוב. היא רצתה, אבל היא לא יכלה להרפות. היא כל כך פחדה שזה כבר היה נגד רצונה. כשהצליח סוף סוף להרחיק אותה מעליו כדי להסתכל בעיניה, היא צנחה אל ידיו ונתנה לו להרים אותה אל תוך ביתו. הוא הניח אותה על הספה, והיא אזרה אומץ והסתכלה בעיניו. אלו היו אותן עיניים. אותן עיניים, בדיוק כמו של אחיה של לורן, ובדיוק כמו של הפושע ההוא. היא רצתה לברוח אבל לא יכלה, היא הרגישה כל כך חלשה לידו.

"את.. את בסדר?" הוא שאל בדאגה אמיתית.

"זה אתה! זה אתה! אתה צריך להיות בכלא!" היא צעקה.

"על מה את מדברת? אני אכין לך כוס תה ואז אולי תחזרי להיות את" הוא אמר בהלם.

"אתה.. אתה אח של לורן, ואתה גם ניסית לנצל אותי, לגרום לי לספר סודות ממשל. תן לי לצאת מפה! תן לי לצאת!" היא התחילה לבכות.

הוא החוויר כששמע את השם לורן. "לורן? היא עברה לפה לא מזמן.. מה הקשר שלה אלייך?"

"היא איתי בכיתה. אתה.. אתה לא אח שלה? ולא.. לא הוא?"

"מצטער לאכזב אותך, אבל אח שלה, אם את מתכוונת לבכור, בכלל בכלא, ואני בן הדוד של שניהם, אם זה מה שרצית לדעת. עכשיו במקום להפוך את זה למפגש משפחתי את מוכנה לספר לי מה עובר לך בראש?"

"זה אח של לורן.. ידעתי. הוא נראה כל כך דומה.. ואז גם ראיתי את העיניים שלך, וכל תווי הפנים התערבבו לי בראש. אני לא מאמינה שזה הוא! אז זה למה הם עברו כל כך בפתאומיות.. זה למה הוא לא היה בארוחת הערב.. הם רצו להמלט מהעבר שלהם בכפר ההוא ולהתחיל דף חדש.."

"זה כבר פרטים אישיים. את רוצה שאביא אותך הביתה?"

"אל תנסה לברוח מזה. למה הוא רצה להוציא ממני דברים כאלה? אתה מוכרח לספר לי!" היא הסתכלה עליו בעיניים מתחננות.

"אני לא יכול. מצטער. דברים שאף אחד לא מתגאה שהם עוברים אצלו במשפחה."

היא הלכה אחרי שניסתה לשכנע אותו מספר פעמים ללא הצלחה. היא התעכבה מחוץ לדלת כשקשרה את שרוכיה ופתאום ראתה שהשעון נפל לה. הוא בטח בבית שלו, היא חשבה. בדיוק כשהתכוונה לדפוק בדלת, היא שמעה מלמול מבפנים. היא הצמידה את אוזנה לדלת והקשיבה. היא לא רצתה לצוטט לחבר שלה, אבל היא הייתה מוכרחה לדעת מה עומד מאחורי כל הסיפור המשפחתי הסבוך הזה.

"לא יכולתם להיות קצת יותר זהירים?! מי שם תמונות משפחה של הילדים כשאחד מהם בכלא?! ועוד כשכל אחד יכול לראות! לא, אני לא חושב שזה דבר נורמטיבי. לא. עכשיו היא לא תפסיק לשאול אותי, ואני לא אוכל לענות לה. כן, היא חשובה לי, ולא אני לא מתכוון לתת לה ללכת בגלל זה. הכל בגלל הבחור המחורבן הזה! לא יכולתם להשגיח עליו קצת יותר טוב?! ישר למאפיה, כן. לא יכולתם להיות הורים יותר טובים.." המאפיה?! הוא קשור למאפיה? לא מספיק שהוריה הסתבכו איתה לפי התאוריה של אביה, גם היא הגיעה לזה? ליאן רצה לביתה במהירות. רק כשעלתה במדרגות היא נזכרה ששכחה את השעון.

חייבת לעוף, כנראה מחר או במשך השבוע אני כבר אכתוב איזשהו פרק, ואני אנסה הפעם שהסיפור יישמע טיפה יותר מציאותי ופחות ילדותי.