אני מרגישה שסוגרים עליי.
שמכתרים אותי, שמתקרבים לאט לאט, חונקים יותר ויותר.
אני לא מוצאת אף אחד שמבין אותי. כולם אומרים כן, מהנהנים בראשם, אומרים שהכל יהיה בסדר.
מאיפה הם אמורים לדעת?מישהו מינה אותם לאלוהים ולא סיפר לי?
זה כאילו אף אחד לא בצד שלי. אני צריכה להרגיש כאילו מישהו נמצא בצד שלי, גם אם הוא כביכול חייב כי הוא משפחה.
אבל לא, אפילו משפחה אין יותר.
אין כלום.
אין חשיבה.
אין חיים.
אין למידה.
אין תובנה.
אין נשימה.
אין.
ואי אפשר ככה יותר.
ציפיות נבנות וציפיות מתרסקות, ואלה רק הציפיות שלי מעצמי. אז מה עובר להם בראש?
אני רק רוצה לברוח מהבית. כבר חשבתי על זה. אני פשוט ילך לחברה.
או שלא.
פשוט לקחת תיק, כמה ספרים ואוכל, לצאת מהשער ולהרגיש את החופש. את החופש האמיתי, הנושם, הבועט, זה שרק מחכה לי שם,
מעבר לפינה, שככול שאני מתקרבת אליה היא רק מתרחקת, החופש האמיתי, האבסולוטי, חסר הגבולות. החופש החופשי ביותר.
החופש שאני צריכה כבר כל כך הרבה זמן. לא, בעצם, החופש שמגיע לי כבר כל כך הרבה זמן.
עד עכשיו ידעתי שאני מתפרקת. הרגשתי חתיכות קטנות שלי מתפרקות, אחת אחת, קטנות מדי בכדי להבחין בהן, מתנתקות ומתעופפות.
חתיכות שנשארות בכל מקום שאני הולכת אליו. חתיכות שנופלות עם כל צעד.
אבל עכשיו... עכשיו אני יודעת שאני קורסת. אני מבינה שאני קורסת.
משהו בפנים, משהו חשוב, משהו יקר - נשבר, וייקח לי הרבה זמן להדביק אותו.
זמן שאין. שוב, אין.
אני לא מצליחה לחשוב ישר. אני לא יכולה יותר לקחת אחריות על כלום.
אני רוצה להתרחק מכל עיר, מדינה, כל סימן לציוויליזציה אפשרית, להתרחק מהאנושות, להפריד את עצמי ממנה. אני יותר לא שייכת לכאן,
גם אם תגידו שכן. אני לא. אני כבר לא.
ואין...
אין.