הסיפור הראשון שלי :)

פרק 34 :P

דלת חדרי נפתחה באיטיות, ומאחוריה נגלה אליי אורן עם עיניים עצומות.

"את לא מתלבשת או משהו נכון? אני יכול להיכנס?"

צחקתי קלות והשבתי:" כן כן בטח, מפגר".

"מה תחשבי איזה פאדיחה עם בדיוק היית מחליפה חזייה או משהו.. את אחותי הקטנה, לא בדיוק מראה מלבב".

"בסדר בסדר שכנעת אותי" עניתי בחיוך, "מה אתה צריך?"

הוא התיישב על מיטתי באנחה גדולה. "נטלי מחרפנת אותי".

"אורן? הכל בסדר?"

"כן, נראה לי" הוא ענה מבולבל.

"שנייה אתה בטוח שאתה מרגיש טוב, הכל במקום, לא נפלת החלקת משהו?"

"אוי נו עוד אחת שמתחילה.. כן זה עדיין אני וגם לי אין מושג איך בחורה הצליחה לסובב אותי ככה".

טפחתי לו על השכם, "אחי היקר, תאמין לי שזה רק לטובה, הגיע הזמן להתבגר".

"אם הייתה לי בחירה הייתי מעדיף לא לפגוש אותה.. עושה לי חיים קשים".

"ובתכלס, זה לא גורם לך לרצות אותה יותר? מישהי שאשכרה אמרה לך לא"

"איך את יודעת שהיא אמרה לי לא?" הוא שאל בחשדנות.

"חושים של אחות ואינטואיציה נשית בריאה" חייכתי. "בוא נעשה חיים קלים לשנינו ופשוט תספר לי".

"טוב אממ.. היא הייתה פה שלשום, ואת יודעת.. התנשקנו וכאלה.."

"שנייה אתה לא חבר של דנה?"

הוא הביט בי במבט מוזר, כמו מחכה שאבין את המובן מאליו. "אה, אוקיי" הנהנתי בעצב.

"בקיצור היא שאלה אותי את אותה השאלה בדיוק. אני באמת צריך ללמוד לשמור על החברות שלי קצת יותר בסודיות. אמרתי לה את האמת והיא התעצבנה והלכה. אז נפרדתי מדנה והתקשרתי אל נטלי והיא עדיין לא רצתה לשמוע ממני. אז הלכתי וחיכיתי לה איזה שעתיים מתחת לבית. דרך אגב, את יודעת שלאריאל יש חברה? נראה לי היא חברה שלך"

הנהנתי בעצב, פעם שנייה.

"מה קרה?"

"עזוב, זה סיפור לפעם אחרת".

"רון, נשבע לך אני מפרק אותו, לא קשור עכשיו אח של נטלי או לא".

"די נו, תמשיך בסיפור".

הוא הביט בי, משתהה.

"נו" דחקתי בו.

"בקיצור היא חזרה הביתה ולא ידעתי בדיוק מה להגיד לה, אמרתי לה שאני רוצה אותה אבל היא אמרה שהיא נפגעה וכל מיני כאלה וסליחה זה לא מספיק".

"ולא דיברתם מאז?"

"היה נראה לי שאני צריך לתת לה קצת זמן".

"היה נראה לך נכון" חייכתי.

"עכשיו מה עושים מפה?"

חשבתי כמה שניות. "לדעתי אתה צריך למצוא דרך להוכיח לה מה אתה באמת מרגיש אליה, כמה אתה באמת רוצה את זה ותעשה את זה נכון הפעם. אני יוצאת מנקודת הנחה שאתה באמת רוצה לעשות את זה נכון הפעם, אני צודקת?"

"נראה לי.. אני כבר לא יודע מה אני רוצה כל כך".

"טוב, אז נראה לי שאתה צריך לעשות לה איזה משהו קטן, איזה ארוחת ערב או פיקניק או פשוט קח אותה ותספר לה מה אתה מרגיש".

"הלו הלו אחות תורידי הילוך", הוא קרא, "שום ארוחת ערב ושום פיקניק שמפיקניק, למה מי מת?"

צחקתי, "אח אורן אורן, ואני עוד חשבתי שאתה מתחיל להשתנות".

"בסדר אין לי בעיה להגיד לה מה אני מרגיש וזה, אבל מה קשור עכשיו פיקניק?"

"נראה לי היא כבר שמעה ממך מספיק דיבורים, כדי שתעבור קצת למעשים, תשקיע".

"אבל למה פיקניק למה?!"

"אז מה אתה רוצה לעשות?"

"לא יודע, ניקח אותה למסעדה או משהו".

"וזה שאתה משלם עליה ארוחת ערב אמור לשכנע אותה שאתה רוצה אותה יותר מכל דבר ולא תפגע בה יותר בחיים?"

"כן בטח מה נראה לך, את מכירה אותי, אצלי ארוחות ערב זה מהחודש וחצי ומעלה".

"משמע אף פעם".

הוא חייך, "למה ככה? הייתה איזה אחת פעם נראה לי".

"קיצר אורן, מסעדה לא הולך".

"אז מה כן?"

"תעשה לה איזה משהו בבית ספר, תקדיש לה שיר,משהו פומבי, בנות אוהבות את זה".

"פאדיחה".

"אורן!! אתה רוצה אותה או לא?"

"רוצה רוצה, אבל האגו שלי לא יכול לסבול עוד הרבה".

"פשוט תחזר אחריה ככה בקטנות, אני צריכה להגיד לך מה לעשות בדברים האלה?"

"מסתבר שכן אחות.."

"אז אנחנו מדרדרים מרגע לרגע".

הוא חייך והושיט לי מעטפה.

הבטתי במעטפה בחיוך. "יש לי יומולדת שאני לא יודעת עליו?"

"לא, אבל את אחות טובה, ונתת לי עצה טובה, ואני מת עלייך כפרה!"

"איזה אח איזה!" צחקתי וחיבקתי אותו. "גיפט קארד לאחותך כן, אבל ארוחה במסעדה לחברה לא?"

"יש סדר עדיפויות בחיים, משפחה זה לפני הכל".

דורין ורותם ישבו בגינה של רותם, על הנדנדה הגדולה, כשזרועו של רותם חבוקה סביב דורין.

"בקיצור, היא הולכת הולכת , ופתאום הדפוק הזה מכניס כיסא בדיוק מולה, והיא דפקה נפילה שמה.. אין אני אומר לך כל הכיתה הייתה על הרצפה!".

הם צחקו במשך חצי דקה, לא מצליחים לעצור את עצמם.

"וואי", היא מלמלה , " איזה דפוק הוא".

"לגמרי, אני אומר לך, אין דברים כאלה".

היא נאנחה והניחה עליו ראש. הוא נשק לה וליטף את כתפה בעדינות. הם ישבו ככה במשך כמה זמן.

"כייף לי" היא אמרה בשקט.

הוא נתן לה עוד נשיקה בראש, מריח את שיערה. "תגידי, מה איתנו?"

"איתנו הכל בסדר, מה איתנו?" היא ציחקקה.

"נראה לי אחלה, קצת מבולבלים".

"אנחנו נהייה בסדר" היא חייכה.

"אני יודע, אני חושב".

היא הרימה את ראשה ונתנה לו נשיקה קטנה בלחי. הוא החזיר לה נשיקה קטנה על הצוואר.

היא לקחה שלוק מכוס הקולה שהייתה לידה, וחייכה לעצמה חיוך קטן. יכול להיות שהחיים שלך מתחילים להסתדר, דורין בן דוד?

עמית הניח את ראשו על חזי. "נשבע לך שזה הדבר הכי נוח בארץ".

צחקתי . "מצאת למי לספר. הלוואי שפעם אחת הייתי יכולה להרגיש איך זה".

"וואו אין דברים כאלה, אני יכול לישון פה ימים".

"אתה תמיד מוזמן חתיך".

"אני יודע" הוא חייך ועלה לנשק את שפתיי.

חיבקתי אותו חזק, לא משחררת לשנייה. "אתה מושלם".

הוא חייך וירד לנשק את צווארי בעדינות, ניזהר לא להשאיר סימנים. לאט לאט החל להרים את חולצתי עד שהייתה בסוף כבר מעל החזה, ואז פשוט עזר לי להוריד אותה לגמרי. הוא הפך אותי במהירות עליו, מחפש את הסוגר של החזייה ומשחרר אותו בטבעיות.

"כמה התאמנת על זה?" שאלתי, מקניטה.

הוא ציחקק ואמר :"זה כישרון מולד מאמי, או שאתה פותח טוב או שלא בכלל".

" אני בטוחה חמוד" צחקתי. התהפכנו שוב, והעברתי את ידי על גבו, מלטפת כל חלק בו.

"ועוד אני המושלם" הוא חייך, לא עוזב את החזה שלי לשנייה."אני אוהב אותך נסיכה שלי".

"גם אני אהוב קטן".

"תשמעי, לא הייתי אומר קטן".

"חיבס"

"רוצה לבדוק לבד?"

"זה בסדר, בוא נדחה את זה בכמה ימים, שבועות או שנים".

"מכוערת שלי" הוא חייך ונישק אותי.

נטלי פתחה את הכרטיס שהיא משודך לזר הפרחים הקטן שקיבלה.

"ליפה בנשים,

אני לא משקר ולא משחק משחקים. תהיי איתי, אני מבטיח לא לפגוע!

נ.ב ד"ש מרון"

היא קראה את הפתק עוד כמה פעמים, חיוך קטן עולה על פניה.

ואז היא נזכרה בלילות הקודמים, שהיו מלאים בכי ועצב. היא מיהרה לקחת מספריים וגזרה באגרסיביות את הפתק, מוציאה עליו את כל התסכול. אחר כך היא לקחה את זר הפרחים ובזריקה חזקה הטביעה אותו בפח האשפה, משליכה אחריו את הפתק הגזור, ונותנת למכסה לצנוח בקולי קולות.

"אידיוט", היא מלמלה וחזרה הביתה , טורקת את הדלת.

ישבתי בכניסה לבית ספר, מחכה לדורין כדי שניכנס ביחד. מיכל ואריאל חלפו על פני, יד ביד, עם חיוכים גדולים. מיכל הביטה בי ועשתה שלום קטן עם היד. החזרתי לה.

המצב בינינו היה בסדר, לא היינו בריב, אבל גם לא החלפנו יותר מידי מילים. גם שאר הבנות קצת התרחקו ממנה, כולנו קצת כעסנו על ההתנהגות שלה.

דורין עברה וקטעה את מחשבותיי. "היי יפיופה".

"היי חברה שלי" חייכתי עליה ונתתי לה נשיקה על הלחי.

"יפה לך המכנס החדש" היא הביטה בי, "תעשי סיבוב".

הסתובבתי במהירות והיא אמרה:" וואי, להיט!"

"אני יודעת! זה אורן הזה, כל הזמן מביא לי מתנות בזמן האחרון. מסתבר ששווה להיות אחות טובה".

"מאז שהוא התחיל לדגמן פתאום נהיה לו כסף בלתי מוגבל הא?"

"זה באמת קצת מוזר, אבל לכי תביני, בנים".

"כן הא.. וואי הייתי אתמול עם רותם. נראה לי אני מתחילה להתאהב" היא אמרה והתחלנו ללכת לכיוון הכיתה.

"דיי איזה כייף!"

"כן, הוא הכי נסיך אליי, ממש זכייה".

"איך אני שמחה בשבילך יפה, הכי מגיע לך" אמרתי וכרכתי מסביבה זרועה, ונתתי לה נשיקה חטופה בלחי.

"תודה אהובה, איך את מתמודדת עם מיכל ואריאל?"

נאנחתי. "שמעי, ברור שקשה לראות אותם הולכים יד ביד והכל.. אבל מה לעשות. צריך להמשיך הלאה בחיים, אני לא אבזבז את החיים שלי חושבת על מה היה יכול להיות. מי יודע, אולי זה גורל ועוד נהיה מתישהו בעתיד ביחד?"

"צודקת, אי אפשר אף פעם לדעת בדברים האלה".

"אבל עמית הכי נסיך בארץ, באמת".

"כן, רואים שהוא מאוהב".

"גם אני מאוהבת" חייכתי , "אין דברים כמוהו. אני בכלל לא מתחרטת".

התיישבנו במקומותינו וחיכינו שהמורה תיכנס ושהשיעור יתחיל.

עמית נתן לי נשיקה קטנה על השפתיים וחייך אלי. אחזתי את ידו מתחת לשולחן, מלטפת אותו בעדינות.

אוהבת ♥