אני אהיה אחת מהן

כן אני יודעת שנעלמתי, אבל זה לא סתם.

הייתי נחושה בדעתי כדי לצאת מהדבר הזה שקורה לי.

רציתי לכתוב כאן על מה שקורה אבל פחדתי שזה ימשוך אותי פנימה חזרה.

אני לא יודעת אם "יצאתי מזה". אני לא יודעת אם אפשר "לצאת מזה" לגמרי. לפחות בשבילי.

אני חושבת שברגע שמיה ואנה נכנסות לתוך הראש הן תמיד יהיו שם באיזשהו מקום, השאלה היא כמה אנחנו נותנות להן להשתלט על הסדרי עדיפויות.

אז זה לא שהן נעלמו לגמרי. הן כן שם. אני מרגישה אותן תמיד.

אבל אם קודם הן שלטו על 99% מהמוח שלי, עכשיו הן שולטות על 30% ממנו.

70% מוקדשים ללימודים שהתחלתי עכשיו (שיפור בגרויות וכאלה), ולהנאות אחרות שיש בחיים. יש לי חבר. מה שלא האמנתי שיכול לקרות בגלל שההפרעה שלי תפסה את מלוא תשומת ליבי. יש לי חבר ואני אוהבת אותו מאוד, אני יכולה להגיד שאני בתקופה מאוד טובה עכשיו.

והוא אוהב אותי ואומר לי שהוא אוהב אותי ומתייחס אלי הכי יפה בעולם.

והכי חשוב.... הוא יודע. הוא יודע הכל, ואוהב אותי בכל זאת. סיפרתי לו לפני שהיינו ביחד...

הוא מכיר אותי טוב מאוד, אולי הכי טוב, אנחנו ביחד חודשיים אבל מכירים 6 שנים...

היחסים שלנו תמיד היו מסובכים כאלה אבל לא היינו ביחד אף פעם. הוא רצה אותי ואני לא רציתי אותו. והכל השתנה, כמעט בבת אחת. אני אפילו לא יודעת איך.

בנות מדהימות שלי...... אם אתן עוד פה, ואני כל כך מקווה שאתן לא, ושיצאתן מזה...

הלוואי שהייתי יכולה לומר לכן שכל זה קרה בזכותי.

זה לא.

אני אמנם זאת שהלכה לבקש עזרה, אבל אחרי שכבר הגעתי למצב ממש קשה.

החלטתי ללכת לפסיכיאטר, והוא נתן לי פרוזאק.

הכדורים האלה הם הדבר ששינה לי את החיים.

חודש אחרי שהתחלתי לקחת את הכדורים כבר היה לי חבר, והמצב שלי היה הרבה יותר טוב.

ועכשיו אני יורדת במשקל, לאט... בלי לחץ.

זה מאוד חשוב לי, שלא תבינו לא נכון. אבל לא -הכי- חשוב.

וזה ההבדל. ובגלל זה עכשיו זה גם מצליח.

כשהתחלתי עם הפרוזאק שקלתי 65.

היום אני שוקלת 60, ואומנם זה לקח כמה חודשים, אבל לא עשיתי יותר מדי מאמץ.

ואני מתכננת להמשיך להשתדל כדי שזה ירד עוד, אבל לא בטירוף.

(למרות שאתמול אכלתי הרבה- אבל לא בולמוס, והיום אכלתי 250 קלוריות ועשיתי שעה ספורט :))

חח זה עוד קורה לעיתים רחוקות. אבל אני חוזרת לעצמי די מהר.

ואין לי בולמוסים בכללללללל. אין יותר. לפעמים אני אוכלת הרבה. אבל אם אני נגיד מתכננת לאכול  1000 קלוריות ביום ואז יוצא שאני הולכת למסעדה בספונטניות, ואני אוכלת במסעדה די הרבה, זה לא גורם לי לבוא הביתה ולהמשיך לבלוס כמו שהיה פעם.....

בקיצור. המצב שלי השתפר. עשיתי צעד נכון שהלכתי לפסיכיאטר.

אני לא יודעת מה יהיה.. אני מקווה שיהיה טוב. שימשיך להיות טוב...

אוהבת אתכן, אם אתן קוראות את זה ואם לא.

שלכן תמיד...

~DI~