אספתי חמרים לפוסט למונדיאל. לא פוסט אחד, שניים. הבאתי צילומים מצויינים. באמת.

הסתכלתי על זה כמו על תמונה סטראוסקופית וחיכיתי שהכל יתחבר. באמת.

והרפתי הכל. כן, כולל השרירים של רצפת האגן. ומי לא בא (והוא הרי הבטיח פעמים שיבוא אחר הצהרים)?

מי כן בא? גידי גוב. זה הוא שעומד מקופל מכאב תחת שמים ריקים וחוזר לחפש אותך בחשכה, לראות אם את עדין בוכה - ואת אינך. עדין אוחז בידיו את הריח של גופך - ואת אינך.

פעם חשבתי שאולי אנחנו מייחסים לספורט הזה חשיבות מוגזמת. בכל זאת מיליארד איש יצפו במונדיאל הזה, ורובם ממש יתרגשו כשילוו את הנבחרת שלהם אל תבוסתה הבלתי נמנעת. גברים שבארבעת השנים האחרונות היו אדישים לכך שהפלנטה עליה הם חיים הולכת לאבדון, יצרחו בקולות נשברים כשהקבוצה שלהם תבקיע גול ויבכו כמו ילדים כשהיא תודח לבסוף מהמפעל הזה.

ומה אני חושב היום כשאני מבין כמה פטרונות ושיפוטיות יש במחשבה הזו? אותו הדבר. לכו, לכו לכם ילדים מופרעים לצפות בטלויזיה. אני אצטרף - לפחות מחצי הגמר ואילך.

ומה יש לי להגיד על המשחק עצמו? בפוסט הבא, יחד עם הצד השני של הנבחרת הזו, אני אעלה לכאן כמה הגיגים לא מעצימים. 


אבל היה רגע, לפני שנתיים, שבמשחק אחד ראיתי שחקן מדהים על המגרש - אנדריי ארשאבין שהוביל את נבחרת רוסיה, כמעט במו רגליו לעליה לחצי הגמר ביורו 2008. הוא כל יכול הסכימו אז הפרשנים. אבל כל זה היה לפני משחק ההפסד הצורב לספרד שבו הוא נעלם לגמרי.

והיום? היום קוראים לאלוהים ליונל מסי.

אלה הם הגיבורים שלנו לחודש הקרוב. אחרי שהם משלימים מהלך כלשהו על המגרש הם יודעים שהבמאי יעבור למצלמה שתעשה עליהם זום אין.

הם לא פריארים, האלילים שלנו. הם לא התאמנו במשך שנים ולא ביזבזו אלפי שעות על המגרשים רק כדי להתפס בל המסר שהכינו לרגעים היקרים האלה, הרגעים שבהם הקלוז-אפ של פניהם ממלא מיליוני צגי טלויזיה על פני כל הגלובוס.