לבקשת הקהל - עוד שתי עבודות של דלטון גטי. וגם הפעם - כאלה שאני לא הייתי מצליח לעשות.

פרט מעניין ששכחתי לציין בפוסט הוקדם הוא שהאיש עובד ללא משקפיים או זכוכית מגדלת.

אני תמים, תמיד חשבתי
שמאושרים כמונו אין.
ובדמיוני לראות אהבתי
איך ביחד נזדקן.

על משחק המחבואים - מתוך ויקיפדיה: משתתף אחד משחק בתפקיד "העומד". הוא עומד צמוד לעץ, קיר או כל עצם גבוה אחר, עוצם עיניים, וסופר עד מספר מוסכם מראש בקול, בקצב ידוע. בזמן הזה שאר המשתתפים מתחבאים, לעתים בגבולות שטח עליו הוסכם מראש. בתום הספירה הוא פותח את עיניו ומתחיל לחפש את המתחבאים. כאשר הוא מוצא מישהו הוא רץ במהירות לעץ, נוגע בעץ וקורא "אחת שתיים שלוש" ונוקב בשמו של המשתתף שמצא, וכך פוסל אותו (בסלנג "דופק" אותו).

בשרותים של ג'וליס (ע"ע מחנה צבאי) היתה, לפני 40 שנה, כתובת גרפיטי "אני דפקתי את רינה".  כן, לא יכולנו להגיד שלא ידענו - הכתובת היתה על הקיר.

מי בא לאמא?

מוקדש לעובד זר ולמלחמתו הצודקת ברעים

והפעם - על קוד הלבוש באימוני ספורט

לא נכון

ההתארגנות הזו לא רק שוברת את ההרמוניה, אלא ממש משבשת את הסימטריה. כתוצאה מכך צעדי הרץ לא יהיו שווים באורכם (דהיינו - הפסיעה השמאלית תהיה קצרה יותר) והוא נדון לנוע במעגלים. לטקטיקה זו יש אמנם יתרונות על המסלולים הטבעתיים שבאצטדיונים, אבל היא לא תסכון למרוצי שדה ארוכים (מרתון למשל).

נכון (פעמים)

לא רק שכבודה של הסימטריה הושב כאן, אלא שגם יצאתי ידי חובתי לשוויון ההזדמנויות בין המינים.