כן, יום לא קל. וביום כזה מגיע לכם פוסט לא קל. תהיו חזקים.
האתגר
באחת התגובות, לפני שלושה שבועות, תקף אותי עובד זר על כך שאני מעלה לכאן תמונות מבזות. כשביקשתי דוגמה הוא ציין את התמונה הזו:
חשבתי עליו, על עובד זר, אני בטוח שזה לא היה פשוט למצוא את התמונה הזו בין מאות הפוסטים שכבר העליתי (שכוללים אלפי צילומים). אם הוא טרח ועשה את המאמץ הזה, מגיע לו שאביט על תגובתו כיותר מאשר פרובוקציה סטנדרטית שנועדה להפיח חיים באפו של הבלוג הנמוך ביותר.
"אולי שווה לך לכתוב את האני-מאמין שלך בנושא, כפוסט" איתגר אותי הרננדו גומז.
בתגובה, הודעתי שבדעתי להרים את הסבון הזה, חרף כל הסיכונים הכרוכים בהתכופפות במקלחת השכונתית. ואף נקבתי בתאריך הטבעי לחשבון נפש מסוג כזה - יום כיפור.
אבל, בשלושת השבועות שחלפו מאז, כמעט שלא נתתי את דעתי על המשימה הזו, אלא הדחקתי אותה - כמו את רוב המטלות האחרות שלי. ואילו עכשיו, משנפתחו שערי השמים וקירותיו של יום הדין הולכים ומתגבהים סביבי, אני מוצא את עצמי שב ובוהה בהשתאות בתמונה המקסימה הזו.
תמונות מבזות
הסתכלתי בויקפדיה על הערכים בוז וההשפלה:
בוז הוא הבעת יחס של אי-שביעות רצון, זלזול ולעג כלפי האחר, אליו נלווים לעתים הבעות פנים וביטויי לשון מזלזלים כגון קללות למיניהן.
השפלה היא תחושת אי-נוחות נפשית ובפרט תחושת פגיעה בכבוד, הנגרמת לאדם כתוצאה מיחס (אמיתי או מדומה) של אנשים אחרים: אליו, להתנהגותו או למאפיינים כלשהם הקשורים אליו. עוצמת תחושת ההשפלה קשורה בפער שבין הדימוי העצמי ותחושת הכבוד של המושפל לפני ואחרי שהושפל. במקרים קיצוניים עלולה השפלה לדחוף את האדם לביצוע פעולות קיצוניות, עד כדי התאבדות.
מתי ולמה אנחנו משפילים מישהו? כמעט תמיד אנחנו עושים את זה כדי לרומם את עצמנו. אולי אם הוא יראה גרוע, בהשוואה אליו אנחנו נראה טוב יותר.
אז חיפשתי כמה תמונות כאלה. מה שמצאתי הן תמונות בהן המצולמים (כן, כתבתי "אובייקטים", אבל מיד נתתי לעצמי בראש) אינם אטרקטיביים. לא, לא עברתי על עשרות אלפי התמונות שבמרתפי הגלריה שלי, אלא בחרתי כמה בהן נתקלתי כמעט באקראי.
כדי לתת לעצמי תשובה על השאלה הזו עשיתי את הדבר המתבקש: זרקתי את ההגדרות של ויקיפדיה ופניתי לאוטוריטה העליונה: הגוף שלי. הוא יודע ראשון. אמא שלי סיפרה לי שכבר בגיל שנתיים, כשהתבקשתי לבחור את האשה היפה ביותר, ידעתי להצביע, ללא היסוס, על היפהפיה המקומית ולדרג אותה במקום השני (אחרי אמי כמובן).
אני לא יודע להגדיר מה בדיוק הופך אשה נאה ליפהפיה, אבל הגוף שלי יודע. והוא לא זקוק, לשם כך, ליותר מחלקיק שניה.
אשה יפה
לא, אלה לא תמונות מבזות - הגיעה התשובה. אבל אולי אלה כן?
כן, אולי. לא יודע, לא בטוח.
הלולאה הראשונה
בכל זאת אני נתקל, במהלך חיפושי אחרי תמונות גם בכאלה אותן אני פוסל על הסף. ביניהן יש רבות של סבל, עינויים ושאר זוועות. אבל אולי אני מצנזר גם תמונות מבזות?
אז שמרתי לי גם אחת כזו. אחת שנראתה לי ממש דוחה. אבל אם פסלתי אותה מכל וכל, איך אני אציג אותה. ואפילו רק כדי להמחיש את כוונתי? כמובן שנכנסתי ללופ היסטרי שטלטל אותי במשך דקות ארוכות. בסוף הטלתי מטבע. התוצאה היתה: להציג את התמונה.
אז הנה היא:
לא, הביזוי וההשפלה הם לא הנקודה כאן. ואני הולך ומפספס לא רק את הפואנטה אלא גם את ההזדמנות לעשות פה משהו הרבה יותר מענין: לבחון מה אני עושה כאן, למה ואיך.
מה אני עושה כאן
בלוג.
אמנם בלוג נמוך, אמנם בפורמט שונה מכל שאר הבלוגים בישרא, אבל בשורה התחתונה אני עושה משהו די דומה לשאר - מהגג.
לפעמים אני ממש מפלצן ולעתים אני בוחר לזמזם כאן שירים שאני אוהב. אבל בסופו של יום - גם אני מבלגג את עצמי לדעת.
תוצר לוואי
במהלך איסוף התמונות באינטרנט אני רואה לא מעט אתרים ובלוגים שמציגים אוספים דומים. חלק מהתמונות המוצגות שם שוות ביותר, אבל כל האתרים האלה, ללא יוצא מן הכלל, מדללים אותן בהמון צילומים שלא היו מצליחים להכנס לכאן גם אם לא היייתי מוסיף תמונה אחת לארגזים שלי בשלושת השנים הבאות. כן, למרות שההצהרה הבאה היא ממש בניגוד לרוח החג - לא מבלי משים אני יוצר כאן את גלרית התמונות השוות ביותר במרשתת.
למה
לא בטוח. אולי משום שלא באמת השתחררתי מהמחשבה שאנשים מתעניינים בהגיגי. יכול להיות שעמוק בפנים מסתובב לו אוהד ביתר צהוב ונפוח, אפוף ברגשי נחיתות ומפמפם את עצמו במנטרה "אני עוד אראה להם מה זה".
איך
או, בשביל זה היה כדאי לחכות. אני עומד לבחון כאן כמה כללים שמנחים אותי כשאני מייצר את הפוסטים האלה.
Never state the obvious
או בעברית - לעולם אל תאמר את המובן מאליו.
אופסי, נקלעתי ללולאה נוספת: הרי זה מובן מאליו שאין טעם להגיד את המובן מאליו (ובטח שלא לחזור על זה בשפה נוספת).
שוב הכרעתי בעזרת המטבע ושוב הנחה אותי האורקל לא רק להגיד כאן את המובן מאליו, אלא גם לפרט, לנמק ולהדגים.
אז אם אין לי משהו מענין, חדש או מפתיע להגיד, מוטב שאחריש. בטח כשהמדובר בכיתוב לתמונה. כן, מרבית הכיתוביםלתמונות במרשתת מחלישים את המסר החזותי.
רוצים דוגמה? הנה אחת. יכולתי להביא עוד אלף, רק מתוך האתר הזה, אבל:
More is less
ובעברית - כל המוסיף - גורע
מי מכם לא צופה, מעת לעת, בדובר שמלווה את הרצאתו במצגת Powerpoint וקורא בדיוק את מה שכתוב במצגת? אני לא יכול לחשוב על Downer גדול מזה.
הנה תמונה ששמרתי במיוחד לפוסט הזה:
יש, יש כאן פיתוי עצום להגיד משהו על התמונה. אבל כל מי שנפל פעם בפח הזה וניסה להסביר בדיחה, מכיר את הטעם התפל שממלא את חלל הפה במשך דקות ארוכות (וזכרו נשמר לשנים רבות). אין כמעט שום מלל שיוכל לחזק את המסר החזותי השלם הזה אשר כולל כבר פאנץ' ליין בלתי ניתן לתיגבור.
תן להם קרדיט
לקוראים שלך. הם אוהבים להתמתח. אל תחוס עליהם.
אני מודה, את הכלל הזה הכי קשה לי ליישם. כאן אני נלחם במדריך שבי. זה שרוצה שכולם, עד אחרון התלמידים, יבינו את השיעור. אבל גם כמדריך אני יודע שעל מנת לא לאבד את התלמידים החלשים, עלי להקריב את הענין שהחזקים מגלים בחומר.
הנה דוגמה:
לתמונה הזו שפירסמתי שלשום בפוסט שכונה 341, היה כיתוב שממש הסתמך על כך שתבחינו במקור של הציפור שמאחורי הבקבוק. רק מי שראה אותו יכל להינות מהאשליה האופטית שמחברת אותו עם הצופית שבאויר ויוצרת את התחושה שהעוף נכנס בעוצמה בבקבוק וראשו יצא מצידו השני. כן, היה רגע שהמדריך שבי רצה לסמן את המקור הזה בעיגול אדום. תעצומות הנפש שנדרשו כדי להתגבר עליו, על המורה הזה, היו גדולות מדי עבורי. בסופו של דבר כתבתי משהו במלל כדי לרמוז על הקשר הזה - לא משהו שאני ממש גאה בו.
המחיר של עמידה בכלל הזה הוא שלפעמים אני מאבד חלק מכם. אני אף פעם לא יודע איזה (בעיקר משום שאתם ממעטים להגיב). אבל אני חושש שאת עובד זר, מנהל הטבעת השולתתת, האיש שהתניע את חשבון הנפש הזה וסיפק לי רוח גבית בכל פעם שנזקקתי לה - איבדתי זה מכבר.
לסיכום
תיכננתי לכתוב כאן גם על נושאים נוספים: על ההבדלה שאנו עושים בין אירוטיקה לפורנוגרפיה (ועל אזור הדמדומים ביניהם שבו אני משוטט), על השיפוט שאני מפעיל בבחירת התמונות (שיפוט ממנו אני מנסה להמנע ככל יכולתי, אבל בסופו של דבר כופה אותו עליכם). רציתי לספר לכם איך אני בוחר את התמונות ולהגיד משהו על תפקידי כאוצר האוסף הזה. רציתי להגיד משהו נוסף על הבחירות שאני עושה, לא רק כאן אלא, בעיקר, בחיים שבחוץ (והרי מה הם החיים שלי אם לא סך הבחירות שאני עושה).
אכן, תכננתי לדבר על כל אלה, אבל אני חושב שעברתי מספיק על הכלל "כל המוסיף גורע". דהיינו - ניפחתי את השכל מספיק לכמה וכמה פוסטים. אז צום קל לכולכם. לא, אני לא צם. לא, אין לי אלוהים - None whatsoever.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
