הפעם אני מבקש לספר כאן על פרשת האונס שלימים תקרא בשם האונס ברשפים. רשפים שבעמק בית שאן הוא הקיבוץ בו נולדתי וגדלתי עד שעזבתי אותו כשהייתי כבן 23 (לפני 35 שנים).

"כל קיבוץ ידוע בגלל דברים אחרים" אמר לי אחי שהשלים עבורי כמה פרטים שחסרו לי בפרשה "הנה הקיבוץ שלך - אילון, ידוע בזכות המוזיקאים שלו. קיבוץ רשפים, לעומת זאת, נודע בעמק בזכות בפדופילים שלו. בטוח שיש כאלה בכל קיבוץ, אבל אנחנו גאים בכך שריכוז כזה גבוה יש רק אצלנו".

בימים האלה מחלחלים הפרטים הראשונים לתקשורת (מעריב, הדף הירוק, עושים צהרים עם יעל דן וכיו"ב) ושם היא עדין נקראת פרשת האונס בקיבוץ בצפון. אני שמעתי עליה לראשונה לפני כחודשיים ומטבע הדברים אני לא רק יודע מעט יותר פרטים ממה שפורסם, אלא מכיר את מרבית הנפשות הפועלות - את הותיקים יותר (האנסים והורי המתלוננת).

גם אני אקרא כאן לאנשים רק באות הראשונה של שמם הפרטי. זאת משום שלמרות שהאינטואיציה שלי אומרת "אשמים באבוה" - אינני רוצה לחרוץ את דינם לפני שנשפטו בערכאות שהוסמכו לכך. אם, בסופו של יום, יתברר שלא יוגשו כתבי אישום בפרשה (ר' התיישנות להלן) אני אחשוב על זה שוב. 

העובדות

לפני חודשים אחדים התלוננה ל', בת קיבוץ רשפים (וחברה בו), במשטרת בית שאן על מעשי אונס שבוצעו בה מאז שהיתה בת ארבע. המעשים האלה נמשכו עד שהגיעה לגיל 15. לדבריה, היא נאנסה ע"י ארבעה אנשים: סבה, שאנס אותה כשהיתה בת ארבע או חמש, ש', ת' (בנו של ש') וא', שבינתיים הלך לעולמו. שני החשודים המבוגרים בפרשה שעדין חיים, הסבא ו-ש', הם היום בני יותר משבעים.

כשהיתה ל' בכיתה ח', היא שיתפה את הפסיכולוגית של בית הספר שבו למדה בפרטי המקרים, אולם זו לא מצאה לנכון לפנות למשטרה, לשתף את הוריה או את מוסדות הקיבוץ. ל' אומרת שהיא לא סיפרה על זה לאף אחד אחר משום שהחשודים איימו עליה שאם תדבר יאנסו גם את אחיותיה ואמה.

ל' מצאה את הכוחות לפתוח את הפרשה ולהתלונן במשטרה רק כשהגיעה לגיל קרוב לשלושים. בעקבות חשיפת המקרה היא עזבה את הקיבוץ - כדי שלא תפגוש על מדרכותיו את ש' שעדין חבר ברשפים.

הוריה של ל' (האבא צעיר ממני בשלוש שנים) מנסים להביא את מוסדות הקיבוץ להחלטה לגרש את ש' מהקיבוץ. עד כה חתמו על הבקשה הזו כ-130 מתוך כ-250 בעלי זכות ההצבעה בקבוץ. הנהלת הקיבוץ, עדין לא עשתה שום פעולה בכיוון הזה.

השמועות

נראה שבעקבות הפרשה פנו נשים נוספות שנאנסו ע"י חלק מהחשודים למשטרה. כן, הם סדרתיים, הפושעים האלה, על זה ממש ניתן לבנות. 

ההתיישנות

כיום, למרות שבידי הפרקליטות תיק די מוצק שהיה יכול להביא להרשעת הנאשמים, היא מסרבת להעמידם לדין בגלל חוקי ההתיישנות. לא אלאה אתכם בפרטי החוק ובחישובי השנים (מי שבאמת מתענין יוכל למצוא את הטבלאות כאן), אלא רק אציין שתקופת ההתיישנות על אונס שבוצע ע"י בן משפחה או "אחראי" (מורה, מדריך או כל אדם אחר שמופקד על הילד) היא ארוכה יותר בעשר שנים מזו שחלה על אדם זר. אבל חוקים אלה חלים רטרואקטיבית רק עד שנת 1986. וכך מתברר שבכל ארבעת המקרים, ל' פיספסה בשנה או שנתיים את חלון הזמן שבו יכלה להתלונן. על הסבא היא לא תוכל להתלונן משום שהאונס בוצע לפני 86 ועל שאר האנסים, שביצעו בה את זמם גם אחרי התאריך הזה, חלה ההתיישנות משום שעברו יותר מעשר שנים מאז שעברה את גיל 18.

כך קורה של', אשה כבת 30, אינה יכולה לתבוע אף אחד מהאנשים שהחריבו את חייה. כיום היא איננה מתפקדת, נתונה להתפרצויות זעם, מאיימת לשים קץ לחייה ואין בידה לשלם עבור הטיפול הפסיכולוגי לו היא נזקקת.

עורכת הדין שלה מנסה לכלול לפחות את ש' בקטגוריה של האחראי. זאת משום שהוא ביצע את מעשיו במסגרת תורנות ההשכבה שהיתה נהוגה אז בין ההורים בבתי הילדים. "תפקידה של הפרקליטות הוא לא להחליט אם ש' נכנס לקטגוריה הזו. על הפרקליטות להגיש כתב אישום ולהשאיר בידי בית המשפט את הההחלטה בענין זה" אומרת עורכת הדין "אם הפרקליטות תבחר שלא להגיש כתב אישום נפנה לבג"ץ".

ילדותי האלטרנטיבית

אני שהכרתי את את הסבא ואת ש' מאז שאני זוכר את עצמי, לא ידעתי על מעלליהם עד לחודשים האחרונים. ידעתי על פרשיות אחרות בהן הם היו מעורבים (בגידות ופיקנטריה אחרת) אבל לא על פעילותם הפדופילית. אני מאמין שהיו אחרים שידעו. ידעו ושתקו. ככל שהפרשה הזו תלך ותחשף, כך יגדל הסיכוי שחלק קטן מהם יספר חלק קטן ממה שהוא יודע.

אז בזמן שאני חוויתי ילדות שמחה ומאושרת (לא, אין לי צלקות בגלל הלינה המשותפת. באמת שלא), נטולת דאגות, פחדים ובעיקר - ללא אלימות, יתכן שממש קרוב אלי היו גם כאלה שחוו ילדות מאד שונה.

דבר אחד אני יכול להגיד בבטחון על הקיבוץ. כל קיבוץ. עד לשנים האחרונות לא היתה לחבריו שום אפשרות לקבל סעד מרשויות החוק במקרה שנפלו קרבן לפשעים מכל סוג שהוא. וזה כולל גם תקיפה אלימה. אמא שלי שהוכתה ע"י אחד מחברי הקיבוץ, נאלצה, אחרי לחץ בלתי מתפשר של מזכירות הקיבוץ, לוותר על כוונתה להתלונן במשטרה ולהסתפק במוסד הבוררות שהתנועה העמידה לרשותה. כמובן שבסוף מהלך הבוררות לא ננקטה שום סנקציה כנגד התוקף. אני, שהתייסרתי ברגשי אשמה על כך שלא עלה בידי להגן עליה, שקלתי בכובד ראש את האפשרות לפגוע בחבר שתקף אותה. כאשר, בסופו של דבר ויתרתי על האופציה הזו, הבנתי שכל מה שנותר לי לעשות הוא לאחל לו, לשייקה מדר, מוות מוקדם, קשה וכואב. וכך היה: תוך שנים ספורות הוא אכן הלך לעולמו ביסורים קשים.

מכאן תבינו כמה בלתי נתפסת היתה האפשרות שמישהו יתלונן על משהו כמו אונס.

התובנות

"למה אתה צריך את זה"? שאל אותי אחי ששמע על כוונתי להעלות את הנושא הזה כאן.

אני לא באמת צריך לכתוב על זה, או בכלל להקדיש את כל המאמץ הכרוך בהעלאת הבלוג הזה כמעט מדי יום. באמת שלא. הדבר היחיד לו אני ממש זקוק, אלה הם צרכי הגוף. את כל השאר אני בוחר לעשות.

ולא, אין לי תובנות מסעירות או אבחנות שבכוחן להאיר את הפרשה הזו מזוית חדשה. באמת שלא. הדבר הענייני היחיד שאני יכול להגיד כאן הוא משהו על החוק הקיים: ההתיישנות על עבירות מין נגד ילדים צריכה להמחק לחלוטין מספר החוקים שלנו. אצל כולם פועל מנגנון ההדחקה וההכחשה במקרים כאלה. לילדים לוקח הרבה יותר זמן עד שהם מצליחים (אם בכלל) להתעמת עם טראומה מסדר גודל כזה. עובדה - יש כאן אשה צעירה שכנראה נאנסה ע"י 4 גברים אשר מוגנים ע"י החוקים האלה.

השאלה

אם ל' תקבל את יומה בבית המשפט ותזכה לעמוד מול תוקפיה, אני מנחש שאחד מפרקליטיהם של הנאשמים ישאל אותה משהו בנוסח "תגידי, איך זה שמכולן, מכל מאות הילדות והנשים שבקיבוץ, רק את נאנסת. ועוד ע"י ארבעה אנשים שונים שאחד מהם הוא לא אחר מאשר סבא שלך. ולא רק זאת, אלא ששנים אחרים הם אב ובנו. את בטוחה שאת לא ממציאה את כל הפנטזיה הזו"?

התקווה

יתכן שהסיוע שתקבל ל' במאמציה להכניס את ש' לשארית חייו הטבעיים לכלא, יבוא מקורבנותיו האחרים שיאזרו כח, ויפנו גם הן למשטרה. ואני לא מקל ראש בתהליך הכואב שהן יצטרכו לעבור. אני יודע שבמסע הזה הן יצטרכו להתמודד, לא רק עם פרקליטיהם של הנאשמים אשר יאלצו אותן לשחזר, באופן גרפי ובוטה, את הטראומה שחוו, אלא, גם עם הבושה והאשמה שהן הטילו על עצמן.