לפעמים אני חושב על קווין קרטר, הצלם שיצר את התמונה הזו:

ומנסה להבין מה עבר עליו כשצילם את הפעוטה שנאבקת בשארית כוחותיה להגיע למרכז חלוקת המזון של האו"ם שליד הכפר איוד (Ayod) בדרום סודן בראשון במרץ 1993.

העובדות והספקולציות

קרטר הסתובב בזירה כעשרים דקות כשהוא מנסה לתפוס את הזווית הצילום המשכנעת ביותר. בסופן הוא עזב את המקום מבלי להגיש סיוע לילדה.

מחלקת יחסי הציבור של הניו יורק טיימס, שפירסם את התמונה, טענה שבסופו של דבר הפעוטה הצליחה להגיע למרכז חלוקת המזון. אבל, מאחר שהם לא הסבירו איך הם יודעים את זה (קרטר עצמו לא ידע מה עלה בגורל הילדה), אף אחד לא באמת קנה את החלק הזה של הסיפור.

הבחירה של קרטר

קווין שהיה חבר בקבוצה בת ארבע צלמים, ה-Bang bang club (ששמה לה למטרה לתעד את זוועות האפרטהייד בדרא"פ). ידע שיש לו ברירה בין שתי אפשוריות: לנסות לעזור לתינוקת, או להוציא מהארוע הזה תמונה שתזעזע את העולם ואולי תעזור בגיוס משאבים שיסייעו להלחם ברעב ששרר בחלק הזה של היבשת השחורה בעקבות הבצורת של אותה שנה.

כן, זו הדילמה הקלאסית של צלמי העיתונות: לעזור לאנשים במצוקה, או לתעד את הארוע.

קרטר, שכל חייו הבוגרים היו אימון מתמשך לדילמות האלה, בחר באפשרות השניה.

מאוחר יותר

מאוחר יותר, כשניסה להדוף את גל הביקורת שהוטחה בו, סיפר קרטר שבאותו הזמן מתו כעשרים איש מדי יום בדרכם אל אותו מרכז חלוקת המזון והילדה הזו לא היתה יוצאת מן הכלל "וגם קיבלנו הוראה לא לגעת בנפגעי הרעב מחשש להדבקות במחלות".

"כשאני מצלם את כל הזוועות האלה" הוא אמר "משהו בתוכי זועק My god, אבל קול אחר אומר לי שעכשיו הזמן לעבוד. יהיה לך אחרי כן מספיק זמן להתמודד עם הרגשות. אם אתה לא מסוגל לעשות את ההפרדה הזו - צא מהמשחק".

עוד יותר מאוחר

כמה חודשים מאוחר יותר התוודה קרטר שהוא מתחרט על הבחירה ההיא והפקרת התינוקת מייסרת אותו.

עוד על הבחירה של קרטר

במבחן הלוגי, קרטר עשה את הבחירה הנכונה. התמונה הזו אכן זיעזעה את העולם ועזרה בגיוס משאבים שסייעו לנפגעי הרעב בדרום סודן.

רציתי להגיד משהו על כוחות הנפש שנדרשו לבצע את הבחירה האמיצה הזו. רציתי להגיד משהו בשבחם של כל האנשים האלה שמעיזים להישיר את מבטם למקומות מהם אנחנו מסבים את שלנו.

רציתי - אבל אני לא יכול. אולי זה בגלל הדמעות שזולגות על לחיי ומערפלות את משקפי הקריאה שלי.

עוד יותר מאוחר

כמעט שנה אחרי פרסום התמונה, ב-1994, קיבל קווין קרטר את פרס פוליצר על התמונה הזו. שלושה חדשים מאוחר יותר הוא שם קץ לחייו.

כן, שני אנשים מתו ליד הכפר איוד שבדרום סודן יום בראשון למרס 1993: לא רק התינוקת נקרעה בטפריו ומקורו החזקים של הנשר שחיכה להסתלקותו של קווין מהזירה, גם הצלם לא שרד את הארוע הזה.

לפעמים

לפעמים אני חושב על קווין קרטר ועל מה שעבר עליו באותו יום, שלנו הוא נראה נורא, אבל עבורו הוא היה חלק משגרת הזוועות שהוא בחר לתעד. כן, ראיתי תמונות נוספות שהוא צילם - ביניהן יש גם כאלה של אנשים ששורפים חיים אנשים אחרים.

לפעמים אני חושב עליו. ואני מנסה בכל כוחי שלא לשפוט אותו. ותמיד, כנגד רצוני, אני דן אותו לכף חובה. כן, לא רק אתם לא יכולים לסלוח לו. אבל כשאני מנסה שוב לבחון את זה במבט רציונלי, אני שואל את עצמי "או קיי, לכמה אפריקאים רעבים אתה עזרת? אה, לאף אחד? ואתה שופט את האיש שבמעשיו עזר לכל כך הרבה מהם? ועוד שילם על כך בחייו? אתה לא מתבייש?"

אבל אתם, לפחות מי שיכול, אל תעשו כמוני. אל תחשבו עליו. פשוט תשכחו - לא רק אותו, אלא את כל מה שקורה ביבשת המעונה הזו - ממש מתחת לאפנו.

גם אני אנסה. מבטיח.

 קווין קרטר (Kevin Carter) - יהי זכרו ברוך