מחשב מסלול מחדש

למי שלא שם לב - החלפתי את הסלוגן של הבלוג. למה? כי הקודם כבר היה יותר מדי זמן בשימוש והתחיל לדהות ולהפרם. כן, בעיקר בקצוות.

עיוותים בזמן

"מגיל אפס עד ארבע" ענתה המוכרת בחנות הצעצועים לשאלתי והושיטה לי את כסא הנדנדה "הנה, כאן אתה יכול להרחיק את המשענת ולהתאים אותה לילד כשהוא גדל".

טוב, זה מכסה את כל הטווח, אמרתי לעצמי. כשהוא יהיה בן ארבע הוא כבר ידע לאחוז בעצמו את החבלים ואוכל להחליף את הכסא במשטח עץ פשוט, או צמיג, או פנימית. נראה.

אבל לא לקחתי בחשבון את האפשרות שהנכד שלי משייט לו הרחק מעבר לעקומות הגדילה של היצרנים הסינים. השבוע, חודש לפני שמלאו לו שנתיים וחצי, התקשיתי להושיב אותו בכיסא. טוב, זה נכון שפיזית הוא מפותח מכפי גילו. אבל הוא עדין לא בגודל של ילד בן ארבע (לא הייתם נותנים לו יום יותר משלוש וחצי). 

סגר הבטיחות הוא זה שהגביל את הילד. בחודשים האחרונים כבר לא ניתן היה להשחיל את הנכד מלמעלה אל הכסא, אלא היה צריך לפרק את הסגר, להושיב אותו ואז לסגור מחדש. בנוסף, הוא כבר החל ממש ללחוץ (נכון, הישר על הנינים שלי) בזמן הנדנוד.

לפני הטרנספורמציה

בגלל שלא טרחתי לצלם את הכסא לפני הפירוק (כן, אני חושב עליכם פחות ופחות), אני מביא כאן תמונה של כסא הנדנדה של השכן (מדגם דומה של אותו יצרן). 

אחרי השידרוג

את הסגר שבניתי ניתן להרים בקלות. אני מעריך שתוך חודשיים הילד יעלה כבר על הנדנה בלי עזרה.

השינויים שעשיתי

• הסרתי את סגר הבטיחות המקורי והחלפתי אותו באחד שבניתי מעץ
• החלפתי את החבל המקורי
• הורדתי את צינורות הפלסטיק שבתוכם עברו החבלים

דוקא השינוי האחרון הביא לשיפור ביציבות הכיסא. לפני השינוי, הכסא היה יכול להתפתל מעט במעופו (זה מסוג הדברים שקשה להסביר בכתב. כן, תבואו לראות). עכשיו, בגלל שהוא תלוי על ארבע נקודות מרוחקות (התליה המקורית בעצם ריכזה אותן לשתי נקודות בפועל) הנטיה שלו להתפתל, גם בטלטלות הפרועות שהנכד שלי כל כך אוהב, פחתה באופן משמעותי. 

מאז השינוי הוא מבקש יותר להתנדנד ונראה שהוא נהנה יותר מאי פעם.

עשר דקות?

 אני לא אומר שצריך להרוג אותם, את אלה שאומרים 'בסך הכל עשר דקות עבודה'. לא, לא. אבל אולי יש מקום לסגור אותם לכמה שנים בתא עם אלה שמנסים לעזור לך למצוא את המשקפיים בעזרת העצה 'תנסה להזכר איפה שמת אותם', או עם אלה שמדברים על עצמם בגוף שלישי (חוץ מכדורגלנים שלהם מותר), או עם מפיצי מכתבי השרשרת, או עם אלה שאוכלים תפוח עם סכין. כן, אפשר גם לצוות אותם עם אלה שחוגגים את יום ההולדת שלהם לפי התאריך העברי. בהחלט.

אז זהו שנסים אני מבצע כהרף עין, אבל העבודות בבית לוקחות זמן. אז בואו נחשב:

• הרהורים נוגים על האינטגריטי של יצרני הצעצועים - 10 דקות.
• מחשבה מנחמת 'טוב, אבל לפחות זה לא התפרק' - 2 דקות.
• הדחקת התסריט שבו מרינה יוצאת בפנים חתומות מחדר המיון ואומרת 'תהיו חזקים. והכי חשוב - אל תאבדו תקוה. היום אנחנו עדין לא יכולים לעשות כלום בשבילו - אבל אנחנו עומדים לפני פריצת דרך: אני מאמינה שבעוד כמה שנים ניתן יהיה לאחות את העצבים הפגועים ולהחזיר לו לפחות חלק מהתנועה' - 5 דקות.
• חיפוש באינטרנט אחרי כסאות נדנדה מעץ מהם אני יכול לשאוב השראה - 30 דקות.
• התייעצות עם סבתא חביבה (כולל הצגת דגמים נבחרים מחיפוש האינטרנט) - 15 דקות.
• בהיה ממושכת בכיסא הקיים תוך שתית הקפה של הבוקר - 7 דקות.
• הארה - 5 שניות.
• מדידות, חיתוך הקרש וקידוח החורים - 10 דקות.
• התקנת האבטיפוס (עם קרש לא מלוטש ולא צבוע) - 10 דקות.
• ניסוי (בעזרת הנכד, כולל התייעצות עם סבתא חביבה) - 10 דקות.
• פירוק, ליטוש, צביעה (בשתי שכבות) והרכבה - 10 דקות.
• המתנה לצבע שיתייבש (פעמיים) - יום.
• צילום הכסא והעלאת הפוסט - 30 דקות.

ס"ה: זמן מחצית החיים.

על האמונה

"מה ההבדל בין אמונה לאמונה טפלה? אם אני לא מאמין בזה - זו אמונה טפלה"

מדברי חז"ל

הידעתם שאנשים שמאמינים באלוהים צוחקים על אלה שמאמינים בחייזרים?

כן, מנשקי המזוזות (שלא לדבר על אלה שמחליפים אותן כשקורה אסון), ומקבלי הברכה מקברי הצדיקים, מלגלגים על הטיעון האומר ש"סטטיסטית, חייבים להיות חיים תבוניים גם במקומות נוספים ביקום" (כן, אני מסכים זה טיעון מחליש - עצם העובדה שהם מאמינים בכח עליון מספיקה כדי להציג את האירוניה שיש בכך שהם מלגלגים על אנשים רציונליים).

 אבל זה עוד כלום. אם מסתכלים על ההסטוריה של המלחמות בארבעת אלפי השנים האחרונות, ניתן להבחין שבמרביתן היה יסוד דתי עמוק. דהיינו - האנשים רבים על ניאונסים בעבודת האל: האלוהים שלי הוא הנכון ואני מוכן להרוג (וגרוע מכך - לההרג) על זה (ע"ע אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו).

טוב, אתם צודקים, נסחפתי. במציאות אין דברים כאלה.