תקציר הפרקים הקודמים

בפרק א' תארתי את התכנית, כמה כלים בסיסיים ואת הכנת הקיר.

 בפרק ב' דיברתי על קנית החומר, איחסון, חיתוך וצביעה.

פרק ג'  עסק בכשלון המיתד הכפול.

כנת העמוד

או מעמד המתכת (מברזל מגולוון) שמחבר את עמודי התמיכה של הגגון אל הרצפה:

כמובן שלפני שניגשתי לתכנון ולביצוע התייעצתי עם המומחים שלי.

"תשים לב שלא להתקרב יותר מדי אל שולי המרפסת" אמר לי עמי דביר, שתכנן את הבית "כדי שהברגים לא יסדקו את הבטון".

- כמה שולים להשאיר?

- לפחות עשרים ס"מ.

- ואין בעיה להתחבר אל רצפת הקרמיקה?

- אין שום בעיה.

- אולי בכל זאת אני אצוק תשתית לרגל מחוץ למרפסת. אתה יודע, כמו שעשיתי במרפסת המזרחית?

- לא, אתה יכול להתחבר כמו בתכנית שהגשת, לא צריכה להיות שום בעיה.

"ומה אתה אומר" שאלתי את חנן.

- "אין שום בעיה להתחבר לריצוף" ענה חנן "רק תשים לב שהדיבל נאחז בבטון שמתחת למרצפת ושאתה לא מחבר אותו רק לקרמיקה".

קידוח בקרמיקה

איך קודחים בקרמיקה?

ללא רטיטה. זו תפוצץ את האריח, או לפחות תסדוק אותו. עדיף לקדוח קודם חור קטן (5 מ"מ) ואחר כך להרחיב עם המקדח הסופי (10, 11 או 12 מ"מ - בהתאם לגודל הדיבל). כדאי לזכור שבגלל שהקרמיקה הינה חומר קשה ביותר היא מציבה אתגר לא פשוט למקדח הוידיה (ע"ע מתק"ש). על כן כדאי לעשות הפסקות במהלך הקידוח ו/או לקרר במים. רצוי גם לקחת בחשבון את בלאי המקדחים הגדול בעבודה מסוג זה.

לא צילמתי

אז קדחתי את החורים לכנה הראשונה. אחרי שהדקתי את הדיבלים (ג'מבו-אום), הבנתי, לפי אורך הבורג שנשאר בחוץ שלמעשה הדיבל נאחז רק באריח.  טוב, לא רק באריח, אלא גם בשכבת הטיט הדקה שמתחתיו. בהחלט בלתי מספיק. ניסיתי להחליף את הדיבל בג'מבו כפול, אבל גם זה לא הניב תוצאות טובות יותר.

כל זה קרה עוד לפני שהחלטתי לתעד את הקמת הגגון ולהפיק את המדריך הזה, ככה שאין לי צילומים מהפיאסקו הזה.

התשתית מתחת לאריחים

למה הדיבל לא נאחז בבטון שמתחת לאריחים?

זכרתי שכשבנינו את המרפסת (לפני עשר שנים, בעת הקמת הבית) יצקנו לה תשתית בטון רצינית ביותר (עם ביסוס שימנע את שקיעתה) ומעליה הנחנו את הריצוף. הריצוף הונח בשיפוע של אחוז אחד (לשני הכיוונים) כדי לנקז את מי הגשמים לכוון הדשא.

אז שברתי את האריח וחפרתי מתחתיו על מנת לגלות שבין תשתית הבטון לאריחי הקרמיקה מפרידים 18 ס"מ (!) של מחלוטה (חומר לתשתיות שמורכב מחצץ עדין בגדלים שונים ואבקת אבן). לא פלא ששום דיבל שיכול לגשר על מרחק כזה.

יציקת בטון

שתי האפשרויות שעמדו לפני היו:

א. להניח אריח חדש במקום זה שפירקתי (כן, בדיוק לצורך הזה שמרתי כמה בלטות בבוידעם) ולצקת, לכל עמוד, ריבוע של תשתית בטון חדשה מעבר לשטח המרפסת.

ב. להוציא את המחלוטה שמתחת לאריח ולמלא את החלל ביציקת בטון.

אני בחרתי באפשרות השניה.

לצורך היציקה נעזרתי בשכני - בוריס קרמר - מהנדס אזרחי בחברת החשמל (מתכנן קונסטרוקציות של עמודים) אשר צבר נסיון רב ביציקות בטון בארץ הולדתו - ליטא.

אחרי שבחנו את המרפסת החלטנו ש:

א. אין שום צורך לטרוח בחיבור היציקה החדשה אל תשתית הבטון הישנה של המרפסת. זאת משום שהיא תוקף מכל הכיוונים ולא תוכל לזוז לשום מקום.

ב. אין שום צורך לזיין את הבטון.

ג. להשתמש כאן בבטון שמן. בעוד שבטון סטנדרטי מורכב מחלק אחד של מלט, שלושה חלקים של חול וחלק אחד (או יותר) של חצץ ואבנים. הרי שאת הבטון השמן נרכיב מחלק אחד של מלט, שני חלקים של חול וחלק אחד של חצץ עדין.

הטעות

את עיקר המאמץ השקעתי כאן בנסיון ליישר את הבטון כך שגם יצא בדיוק בגובה האריחים וגם יראה חלק ונקי. 

בדיעבד, (ע"ע כשכבר היה מאוחר מדי) הבנתי שהכי פשוט היה להניח, על היציקה את אחד האריחים הרזרביים מהבוידעם. כך הייתי חוסך הרבה מאמץ ומקבל תוצאה הרבה יותר אלגנטית (אם כי הייתי שוב צריך לקדוח בקרמיקה).

אבל גם ככה, התוצאה נראית יפה. דהיינו - העין מקבלת בטבעיות את האריח השונה - כחלק מהמעמד.

ייבוש הבטון

"בטון אידאלי מגיע לשיא החוזק שלו רק אחרי 28 יום" אמר לי בוריס "אבל זה רק מתערובות שהוכנו במכוני הבטון. שם הם משתמשים בחול שנכרה ממעמקים. כשאתה מערבב אותו לבד, קרוב לודאי שהחול בו השתמשת איננו נקי לחלוטין מאורגניזמים. וזה יכול להאריך את משך ההתייבשות שלו".

- אז כמה זמן אני צריך לחכות, אחרי היציקה כדי לקדוח את החורים לדיבלים?

- כמה שיותר. קח בחשבון שאחרי שבוע הוא מגיע, בתנאים אידאליים, ל-70 אחוז מהחוזק הסופי שלו.

 בשלושת הימים הראשונים לאחר היציקה כיסיתי את היציקה בסמרטוטים אותם דאגתי להרטיב כמה פעמים ביום. זאת על מנת להאט ככל האפשר את ההתייבשות שלו. הכלל הוא שככל שהבטון מתייבש יותר לאט, כך הוא יוצא חזק יותר בסוף התהליך. מי שידלג על הרטבת הבטון (לפחות ביום הראשון) צפוי אפילו לגלות שהוא נסדק במהלך ההתייבשות שלו.

אחרי שישה ימים ביצעתי קידוח נסיון קטן (של 5 מ"מ) במקום שבו רציתי להכניס את הדיבל הראשון. הבטון, בתגובה, התנפח מעט סביב הקידוח. הגבעה שנוצרה היתה באמת קטנטנה, אבל זו היתה אינדיקציה ברורה שהחומר עדין רך מדי.

רק לאחר שבוע נוסף, כשחזרתי להמשיך את הקידוחים, הוא התנהג בסדר, אבל עדין לא כמו בטון ממש קשה.

לכן העצה היחידה שאני יכול לתת כאן היא בעצם לחזור על דבריו של בוריס - לאחר היציקה, המתינו כמה שאתם יכולים. בכל מקרה לא מומלץ לנעוץ דיבלים בבטון שהוא צעיר משבועיים. 

בפרק הבא

בפוסט הבא (פרק ה') אעסוק בחיבורים בין הקורות, בישור פיתולים ובישור קצות הצלעות האלכסוניות (האגדים). את הלאטות (המרישים) אשאיר לפרק שאחריו. גם כאן נתקלתי בכמה הפתעות.

Stay tuned.